יצא לך פעם לחשוב כמה דברים יש בחיים, שאנחנו לא מאווררים אותם, אבל אותם דברים משפיעים עלינו עד היום? הם צרובים בתודעה, וכמה שלא נדבר ונחפור, זה עדיין שם.
כך גם לגדול בבית הילדים, בלינה המשותפת.
בית ילדים
חלק מאותם דברים שהשפיעו עליי הם חוויות מהילדות המוקדמת שלי שקשורות לדרך בה גדלתי. אני וכל האחים שלי נולדנו בתקופה בה הייתה נהוגה בקיבוץ לינה משותפת.
למקום בו גדלנו, בית הילדים, קראו "הבית".
למקום שהיה הבית של הורים, המקום המשפחתי שלנו, קראו "החדר".
הכל היה לנו בבית הילדים. הבגדים שלנו, שבילדות המוקדמות רובם לא היו ממש שלנו אלא נחלקו בין כל הילדים, אלא אם כן סומנו באות פ' – זאת אומרת: פרטי, החברים שלנו, המשחקים שלנו.
לא היה לנו חדר משלנו בבית ההורים. בכלל לא ידענו שילדים אמורים לגדול עם ההורים, צמוד.
את ההורים היינו רואים כל יום החל מהשעה 4 אחר הצהריים לכמה שעות מזוקקות של זמן משפחתי, עד שהחזירו אותנו שוב בערב.
דיכאון בשקיעה
יום אחד פתאום שמתי לב שבערב אני נתקפת דיכאון קל, בלי סיבה. הוא תמיד עובר מהר, אבל מגיע באזור שבע בערב. רציתי להבין למה זה קורה ומה לעשות. ואז שמעתי שאני לא היחידה. גדלו בלינה המשותפת בקיבוצים, ושרבים מהם טוענים לסוג של דיכאון ערב. אולי זה נובע מכך שכל ערב קצת אחרי השקיעה הוחזרנו כולנו לבית הילדים. מסתבר שנעשו מחקרים אפילו על התופעה הזו. למה זה קורה? ומה מרגישים ילדים שגדלו בחינוך הקיבוצי?
אולי זה נובע מכך שכל ערב קצת אחרי השקיעה הוחזרנו כולנו לבית הילדים. מסתבר שנעשו מחקרים אפילו על התופעה הזו.
כשאחותי הגדולה הייתה בהיריון ראשון, קצת לפני שהיא ילדה עם בטן של חודש תשיעי, ישבתי לידה על הספה. היא, אני ואמא. הסתכלנו בתמונות ישנות שלנו, ואז שתינו פשוט שאלנו את אמא: "איך יכולת לשים אותנו בגיל כל כך צעיר ללילה שלם בבית הילדים? לא היה לך קשה לעזוב תינוק כבר בגיל כמה חודשים?"
זה לא היה כמה חודשים, היא אמרה. מסתבר שכמו שהיה נהוג פעם, אמא חזרה עם האחים שלי מבית החולים, ובני יומיים-שלושה, היא הביאה אותם אל בית הילדים. אפילו לילה אחד לא נתנו לה להשאיר אותם צמוד אליה. איתי ועם האחות הסמוכה אליי המצב היה קצת אחר וכבר אישרו להורים להישאר כמה שבועות עם הילדים.
הלינה המשותפת הזו באה ממקום של לייעל דברים. הרעיון היה שכל אחד יתעסק במקצועו. ההורים יאהבו את הילדים אך לא יראו בהם מעמסה, ובעצם יהיו פנויים לעבוד במקצוע אותו בחרו. אלו שיגדלו את הילדים יהיו אנשים שיוכשרו לכך וידעו מה לעשות.
וכך היה לאורך שנים, עד שהבינו, שרעיונית זה היה אולי יפה אבל בגדול זו כנראה הייתה טעות.
היה לי מזל
היו בה הרבה דברים טובים, בלינה המשותפת. במיוחד לחזקים יותר כמוני, שלא בכו ולא קיטרו אלא פשוט התרגלו והתמודדו.
לי היה מזל. אין לי סיפורים הזויים כמו לחברים שגדלו איתי ולאחים שלי.
אף מטפלת לא הרביצה לי. להיפך, אהבתי את כולן וכולן אהבו אותי.
אף לילה לא עמדתי וצרחתי בבכי לילה שלם אל מול קופסת אינטרקום, אותה קופסה ששימשה כדי לקשר בין בית הילדים לבין ההורים שהיו בתורנות, ולפעמים התבררה בסוף כמקולקלת.
לא יצא לי, כמו לאחותי הגדולה, לחכות שעות במיטה רטובה או במצעים מוכתמים בדימום מהאף לשומרת לילה שהגיעה לבסוף ואמרה שהיא מתנצלת אבל היא לא יכולה לעזור.
מעולם לא ברחתי לבית ההורים באמצע הלילה רק כדי שהם יחזירו אותי בצרחות לבית הילדים.
אני זוכרת משחקים וצחוקים, לפתוח ברזים בכל בית הילדים, לחכות שהוא יהפוך לים גדול ובינתיים להתחבא למטפלות. אהבנו משחקים של ילדים גדולים וקטנים ולברוח לטיולי לילה באזור בתי הילדים.
מצד שני, הריחוק הזה מההורים יצר את התחושה שתמיד צריך להתמודד לבד עם דברים. כשקרה משהו, לא ממש ידעתי למי לספר.
לא היה את הלרוץ להורים. מי שרצה לישון אצל ההורים כמוני, היה תינוק.
תינוק שלא התבגר ולא מספיק אמיץ, ועל זה צחקו עליו.
הגיבורים היו אלו שבחיים לא ישנו אצל ההורים, אפילו לא לילה אחד. אפילו לא במלחמת המפרץ. הם ידעו וזכרו בכל הזדמנות להשוויץ בדבר הזה.
היה לי מזל, אבל בכל זאת, עברו עליי דברים שלא סיפרתי כי לא היה לי למי.
ובסופו של דבר, גדלנו חזקים.
