כן, לא, שחור, יוון

הידעתם? יוון היא המדינה היחידה בעולם שמציינת את היום בו התחילה בה מלחמת העולם השנייה, ולא את היום בו הסתיימה. ב- 28 באוקטובר היא חוגגת את "יום האוחי", וזו הזדמנות מצויינת להיזכר למה אני כל כך אוהבת אותה

כן. אבל קודם לא.

לא.

השבוע נפתח ביום האוחי, "יום הלא", חג לאומי מרכזי מאוד ביוון, הארץ הראשונה שאי פעם טיילתי בה מחוץ לגבולות ישראל וזו שחזרתי אליה הכי הרבה פעמים עד היום, כמטיילת וכמדריכה.

28.10.1940. מלחמת העולם השניה בעיצומה, היטלר מתכונן למבצע ברברוסה ומתכנן להשאיר את יוון מחוץ למלחמה אבל מוסוליני, שמרגיש שלא סופרים אותו, מחליט להראות שהוא שווה התייחסות. הוא שולח למטאקסאס, ראש ממשלת יוון, דרישה לאפשר לכוחות האיטלקיים לפלוש ליוון ללא התנגדות. מטאקסאס קורא את המכתב, מרים את הראש ואומר "אם כך, זו מלחמה" ושולח למוסוליני את התשובה "אוחי!" שפירושה ביוונית "לא!". מוסוליני אפילו לא חיכה לתשובה ופלש ליוון, וכך נגררה יוון למלחמה. עד היום, זה חג לאומי ביוון. אגב, יוון היא המדינה היחידה שחוגגת את יום תחילת המלחמה ולא את יום סיומה.

כן.

כאילו שהיתה לנו ברירה. כשהחלטנו לנסוע להודו, ידענו שאין טיסות ישירות ושאין אפשרות לקבל ויזה, ושהדרך ארוכה ומפותלת. צריך לצאת מישראל ליוון, ומשם לקחת טיסה של איג'יפט אייר לקהיר ואחרי קונקשן להמשיך להודו, אליה חייבים להיכנס בקבוצה ולקבל יחד סוג ויזה קבוצתית לחודש בלבד. אחר כך הקבוצה יכולה להתפזר וכל אחד יילך לדרכו, ואחרי חודש יתבקש למצוא את הסניף הקרוב של משרד הפנים, יתפלל ליפול על פקיד שקל לשחד אותו ויקבל הארכה לאישור השהייה. אבל כשאתה צעיר ורוצה לטרוף את העולם, כל זה נראה לך פשוט וקל. לחברת נאות הכיכר היו קבוצות ייעודיות לצורך כניסה כזו להודו וכל מה שהיינו צריכות לעשות היה להירשם לאחת מהן. בחרנו בקפידה את תאריכי היציאה והחזרה: נצא ימים ספורים לאחר הצגת הסיום של מרב בסמינר הקיבוצים, נחזור כעבור ארבעה חודשים, היישר ללימודים באוניברסיטה. ופתאום, הודעה מנאות הכיכר, מצטערים, הקבוצה שאליה נרשמתן לא התמלאה, אתן יכולות לצאת בקבוצה הבאה, שבועיים אחר כך, ולפני שאתן מתבאסות, תשמעו רעיון, ממילא אתן צריכות לעבור ליוון, אז למה שלא תטיילו בה בשבועיים האלה? אוחי! היינו אומרות אילו ידענו אז יוונית, מה דחייה, מה יוון, יש לנו רק ארבעה חודשים ואנחנו רוצות להספיק לחרוש את הודו וגם את נפאל לפני המונסונים, שבועיים זה המון זמן בשבילנו! תראו, הם אמרו, אלה האפשרויות, אם אתן מקבלות את ההצעה שלנו נדאג שהמדריך הכי בכיר שלנו ביוון יבנה לכן מסלול, מה כבר יש לכן להפסיד? נה, היינו אומרות אילו ידענו אז יוונית, אבל לא ידענו אז אמרנו כן.

שחור.

ביום השלישי להפלגה, הים היה שחור וגועש. הגלים הגיעו עד גובה הסיפון ואני עמדתי והקאתי את נשמתי. לקחנו את ההפלגה הזאת כי היא עלתה רק שישים דולר, בעוד שטיסה באולימפיק לאתונה עלתה הון עתק, כמעט פי שניים. הכסף היה ספור ומדוד. נסענו כשאנחנו מאמינות באגדה שאפשר להתקיים בהודו משלושה דולר ליום, אבל גם אם נתכלב לא מצליח להסתדר עם 800 הדולרים שמותר להוציא מהארץ. את מה שקנינו בשוק השחור גלגלנו, אטמנו היטב בתוך שקית ניילון דקה והחבאנו בתוך בקבוקי השמפו ומרכך השיער שלנו. כעבור שלושה וחצי ימים בים הגענו לנמל פיראוס ונהיה לנו לבן בעיניים.

יוון.

אתונה קיבלה אותנו במלוא כיעורה. יעברו עוד שנים עד שאתאהב בה התאהבות אמיתית, עמוקה, של יודעי ח"ן. מחלון האוטובוס, עיבוריה נראים עד היום כגבבה של בתים מכוערים שניבנו בחיפזון (וברור שיש על זה סיפור, מה חשבתם? אבל זה חת'כת סיפור לפעם אחרת). לא השתהינו שם יותר מלילה, כי פנינו היו מועדות אל הצפון. זוכרת הכל בבהירות של שמי יוון הכחולים ובצלילות של מי נהרותיה, שאין צלולים כמותם בכל רחבי אירופה: את אורות מפרץ קורינתוס המנצנצים ובייחוד את אורותיה של איתיאה שקרצו לנו מדלפי, ואיך מירב אמרה שהיא תזכור את השם איתיאה, הרי זה כמו להגיד "היא, תיאה", כי הצגת הסיום שלה היתה הדה גאבלר ותיאה היתה אחת מדמויות המשנה המשמעותיות ביותר עבורה, את ההתפלחות לאתר העתיקות של דלפי כי רצינו לעזוב מוקדם בבוקר והוא עדיין לא נפתח, את הדובדבנים הבשלים בזגורה, את עצי התות השופעים במקריניצה ואת הידיים שהפכו לסגולות, את העליה לאולימפוס ואת הירידה ממנו שהיתה קשה כפליים, את השרירים התפוסים אחרי שרצתי בירידה, את הבכי שלי בחדר הקטן במלון בקלמבקה כי לא יכולתי לשאת את הכאבים ברגליים, את מטאורה שבה לא נכנסנו אפילו למנזר אחד כי כשראיתי את המדרגות אמרתי שמילא לעלות, אבל לרדת? לא עם הרגליים הכואבות האלה, את מצובו שברחובותיה עדיין היו הוולאכים בתלבושותיהם המסורתיות, את יואנינה עם האגם הקסום שלה, את מונודנדרי שנראה כמו כפר רפאים בדרך לתצפית על קניון ויקוס, את הנהר אאוס בו רחצנו עירומות, את הרכבת העתיקה שעד היום נוסעת בין דיאקופטו לקלאבריטה, את ההפלגה בת שתים עשרה השעות לסנטוריני, את החוף השחור של פריסה, את התאהבות הבזק בקרי שהיה יפה כאילו נולד לכוכבת קולנוע ולאל יווני והוא בכלל היה מניו זילנד, אבל קיוויתי שיאחה את הלב השבור שלי, את החזרה לאתונה, את האקרופוליס שבזכרון שלי הוא ריק מתיירים. זוכרת את נהגי המשאיות שהסיעו אותנו בדרכים ההרריות, את בעלי הטברנות שהבינו את העיניים שלנו, לקחו אותנו אל המטבח, פתחו את הסירים, הראו לנו מה יש ומילאו לנו צלחות במטעמים שעליהם הצבענו ביד בוטחת, את האנשים הטובים שהזמינו אותנו ללון בביתם, את הכבישים הכמעט ריקים, את היופי הפראי, המתפרץ, הבלתי נתפס, המפתיע.

חזרתי מאז לרוב המקומות האלה, לחלקם הרבה יותר מפעם אחת, כמטיילת או כמדריכה. ומה שהכי משמח, זה שרובם הגדול לא איבדו מאומה מקיסמם, ועד היום הם גורמים לי ולמטיילים איתי להתפעם ולהתרגש ולהיות מופתעים מהיופי הזה, מהפשטות על פני השטח ומהמורכבות המופלאה והמרתקת שמתחת לו.

נה, הייתי אומרת כבר אז, לו הייתי יודעת יוונית, נה, נה, נה!

מושבניקית נשארת מושבניקית, בערוגת הבצל. מצובו, 1985
מושבניקית נשארת מושבניקית, בערוגת הבצל. מצובו, 1985
אני מוכנה להישבע שזו המסעדה שישבנו בה לארוחת ערב לפני 33 שנים. דלפי, 2018
אני מוכנה להישבע שזו המסעדה שישבנו בה לארוחת ערב לפני 33 שנים. דלפי, 2018
כן, יש מקומות שרק אם נשוט נגיע אליהם. אגמי פרספה, 2018
כן, יש מקומות שרק אם נשוט נגיע אליהם. אגמי פרספה, 2018
נסו להצטלם ככה היום בלי שאף תייר יופיע לכם בפריים. האקרופוליס, 1985
נסו להצטלם ככה היום בלי שאף תייר יופיע לכם בפריים. האקרופוליס, 1985

אהבתן? עוד תוכן מרתק לכן ממתין אצלי באתר. מחכה לכן!