נעליים. יחסי אהבה/שנאה
אני זוכרת שבצעירותי , בסביבות גיל 12 התחלתי לחוות כאבי גב ורגליים מסוג אחר (לא גדילה) ואחרי מספר בדיקות ביקור אצל האורטופד שהצהיר בפניי שרק מדרסים יעזרו. יש לי קשת גבוהה הולפוס (ההיפך מפלטפוס).
"את רואה את אלה" אמר האורטופד החביב, "איתם תלכי כל החיים" והציג בפניי את זוג הרפידות/מדרסים הירוקים שנראים כמו "ספידות" שלא עברו את תהליך העיצוב אלא רק אב הטיפוס שלהם.
מאותו יום לשנים אחרי, לא נעלתי סנדלים, נעלי עקב, נעלי סירה נעלי אצבע. אבל השתוקקתי!
ראיתי נשים עם נעלי קיץ, שטוחות, עם עקב, פלטפורמות, צבעוניות, אלגנטיות, שיקיות. בשבילי להגיע לחנות נעלים היתה חויה של MUST לא של הנאה.
כשהייתי נכנסת לחנויות הנעליים, ישר הייתי הולכת למדפים עם הנעליים הנוחות, הסגורות כאלה שיאפשרו כניסה של המדרסים.
לא הפניתי מבט, לא הסתכלתי אפילו לא בחצי עין לעבר הנעלים האפנתיות, הסנדלים הפתוחות, נעלי העקב המחודדות. כלום !
בוחרת את הטוב ביותר בשבילי , משלמת יוצאת.
גם כשהייתי דיילת קיבלתי אישור מיוחד לנעול נעליים נוחות שאני רכשתי. ובטיסות כשאף אחד לא היה רואה הייתי מסתובבת עם גרבי הטיסה של מחלקה ראשונה. נשבעת לכם! (:
לימים החלטתי למרוד. יהיה מה שיהיה אתמודד עם זה. החלטתי לנסות לחוות שוב נעילת סנדלים, כפכפים פתוחות, נעלי סירה. זה התחיל בזה שמדדתי נעלי עקב לחתונה של חברה.
אני התחתנתי עם נעלי עקב סירה לבנות עם עקב יחסית רחב כאלה שאפשרו לי להכניס את המדרס. עד היום כשאני מסתכלת על תמונות החתונה שלי זה החלק שאני הכי פחות אוהבת ביום הזה.
טיפים לבחירת נעליים נוחות לערב החתונה תוכלי למצוא בבלוג של לילך ארז כלה קלה
העיסוק בעיצוב לוקח אותי למחוזות רבים. עולם העיצוב בו אני עוסקת, חללים דירות ובתים אינו מפסיק רק שם.
אני חוקרת, לומדת ומעשירה את הידע גם מתחומי עיצוב שונים, אפנת בגדים תמיד עניינה אותי, שילובי צבעים, בדים מיוחדים טכניקות. רקמות אתניות, טי שירטים איכותיות, למדתי להעריך גם את ערכן. עם הזמן פיתחתי אהבה גם לצילומי "סלשוז" ומי שעוקב יודע שגם כתבתי על כך פוסט פה בסלונה בגדים זה לפוסט אחר, אולי ארוך יותר. את אלה והסלשוזים אפשר לראות (: באינסטגרם שלי.
כניסה שגרתית לאינסטגראם הובילה אותי לעמוד של מעצבת הנעליים מיקה דרימר עד אותו רגע חשבתי שנעליים כאלה אפשר לראות רק בחנויות ראווה של מעצבים מחו"ל. שמחתי לגלות שמיקה היא מפה, משלנו והיא יוצרת את הנעליים שלה כאן בארץ.
התגובה הראשונה לפוסט של זוג נעלים שהעלתה ששבו את ליבי היו "היי, נשביתי" עשיתי צילום מסך לדגם שהתעלפתי ממנו ולמספר הטלפון שלה וכבר יום למחרת התקשרתי. הגעתי לגלריה של מיקה דרימר בהרצליה פיתוח.
שם על מדפי הזכוכית מוצגים הדגמים. כל נעל מספרת סיפור. אבל עוד לפני הנעליים, יש את מיקה.
מיקה עצמה אישה בעלת נוכחות, יפהפייה, עם חיוך רחב. כשהיא מספרת על העבודה שלה, על התהליך, העיניים והאוזניים הולכות רק לכיוון אחד. אליה.
הסיפור של מיקה מרתק בעיניי ושוב הוכחה לכך שתמיד צריך וכדאי ללכת לפי הלב שלך. מיקה לא תכננה להיות מעצבת נעליים זה פשוט קרה לה בשלוש השנים האחרונות.
אחרי התמודדות עם מחלת הסרטן שהיום כבר מאחוריה מיקה מגלה שתמיד ידעה להנות ולחוות את החיים בעוצמה הכי חזקה שלהם. והנה היא בגיל 63 התחילה אהבה ענקית שלה ובכל הכח והעדנה.
מיקה מדברת בקול ענוג ומחזיקה את היצירות שלה וכשהיא מדברת עליהם רק בא לך למדוד הכול !
למיקה יש קולקציות שההשראה שלהן היא שוקולד וקינוחים, יש קולקציה שההשראה שלהן זה הלבשה תחתונה, מחוכים , ואפילו הכתפייה שנופלת מקבלת את המקום שלה בעיצוב באופן שמרטיט את הלב.
שימוש בבדים מיוחדים, עורות שנבחרים על ידה בקפידה בחו"ל, טכניקות תפירה וחיתוך בלייזר. כל אלה יוצרים חוויה שאתה בכלל במוזיאון של נעליים ונקלעת במקרה ליום שבו גם האמן נמצא והוא שם כדי לספר.
מיקה מייצרת מספר קטן של יחידות מכל דגם ומידה, כך שאם ממש אהבת דגם לא בוודאות תישאר המידה שלך.
גם הבית של מיקה כולו יצירות שלה, פיסול צבעוני של שמלות מהמאה ה-17 וכל פינה בבית צבעונית ומלאת חיים, ממש כמו מיקה. 
הבחירות שלי :
אני לא מאלה שמוציאות סכומי עתק על נעליים. הפעם חרגתי ממנהגי. כנראה שאצטרך לוותר על כמה רכישות בקרוב אבל אני יודעת שמה שלא יהיה אלה ישדרגו כל הופעה שלי וייגרפו יםםם מחמאות. תודה מיקה !
מוזמנות לאתר של מיקה
מוזמנות ומומנים להמשיך לעקוב.
גם בפייסבוק: טליה כהן אבוטבול
