זה סופם של חכמי חלם

אני נצר לשושלת מפוארת של חכמי חלם.
אימי נולדה בחלם, הסבים והסבתות שלי נולדו בחלם. גם מהצד של אבא וגם מהצד של אמא.
יש כאלו שיגידו שזה מסביר הכל… 

*
אני נולדתי בארץ בזכות תושייתם הרבה של סבתא חנה וסבא שמואל, שברחו עם בנותיהם אימי ודודתי מיד עם התחלת ההפצצות של הגרמנים על פולין ב-1.9.1939, ובזכות הציונים שעלו בעליה הראשונה סבתא מדינה וסבא אברהם שהאמינו וייחלו כל כך שתהיה לעמנו מדינה, וילדו את אבי בתל אביב.

לפני שנתחיל במסע, עצירה קטנה לספירת מלאי
לסבא שמואל היו עוד 5 אחים. ועוד 4 אחים שלוּבים (מאותו האב, אך לא מאותה האם, זו ניפטרה אחרי לידת ילדה השישי). לכל אחת מהנשים – הסבתות-רבתות שלי היו עוד שני תינוקות שלא שרדו. כך זה היה לפני מאה שנים. כשילדו בבית. בארצות הקור. בעולם בו הטכנולוגיה והרפואה המתקדמת עוד לא הפציעו.
למה אני מתעקשת על המספרים? תבינו בהמשך.
אז בסך הכל אנחנו מדברים על אבא אחד ו-10 ילדים. כן?!

טוב, נמשיך
אז מסתבר, ששלושה חודשים אחרי פרוץ המלחמה, בעיר חלם, דווקא בעיר חלם החליטו הגרמנים להוציא צעדת מוות. זו היתה צעדת המוות הראשונה במלחמת העולם השנייה. רוב צעדות המוות הגדולות והמוכרות שייכות דווקא לתקופה של חיסול מחנות הריכוז לקראת סוף המלחמה. אבל אצלנו, החכמים, עלינו ביצעו את הפיילוט.

גברים לעבודה
בסוף נובמבר 1939 עברה הודעה בקהילה היהודית הקוראת לגברים מגיל 16 עד 60 להתייצב בבוקר המחרת, ה-1.12.1939 בכיכר העיר (כיכר השוק) לעבודה, נדרשות ידיים חזקות. הגרמנים דרשו למלא מיכסה של 2,000 גברים, וראש הקהילה אנשל בידרמן בעצמו אולץ לעמוד בהתחייבות למכסה.
ובאמת בשעה 9 בבוקר למחרת כמעט כולם הגיעו. כאלפיים גברים.
רק כמה מאות הסתתרו, או ברחו עוד באותו הלילה לכפרים סמוכים. לא כולם נרתעו מהקריאה, חלקם קיבלו אותה בתום לב, וכיוון שהיה זה בוקר יום שישי, חלקם אף הגיעו לבושים בבגדי שבת.

ואז במפתיע הגיעו הגרמנים. הכיכר כותרה באנשי ס"ס לבושים מדים שחורים עם סמל גולגולת המוות בדש מעיליהם, רכובים על אופנועים. קצין ס"ס הופיע בפני הנאספים והחל לגדף ולקלל אותם. הוא הודיע להם, שהיות והיהודים כל כך מאוהבים ברוסיה, הם יישלחו לשם. הם הצטוו להוריד מעליהם כל פריט רב-ערך, והם אספו מהיהודים את כל התכשיטים, ארנקים עם כסף, תעודות, כל מה שניתן היה.
יהודי בן 63 בשם איצ'ו שפץ חשב בתמימות שהוא לא יכול להישלח לעבודה כי עבר את הגיל. כשניסה להציג לקצין ס"ס את תעודותיו נורה למוות מול כל הקהל. מספר זקנים גולחו. מספר גברים הוכו. והפחד עטף את העיר כולה באחת. עדויות מספרות שהגרמים עוד בכיכר ירו בגבר נכה ובאופה יהודי.
גם הסבא-רבא שלנו צבי-הרש שרגל היה גבר דתי מזוקן בעל מאפייה. מי יודע אם הרשלה שלנו, הבן של סבא חיים וסבתא שרה הגדולים, לא נרצח ב-1.12.1939?
לא נותר לנו אף אחד שיכול לספר לנו בדיוק מה היה שם.

.
בשעה 13:00 עזבה השיירה של הגברים היהודים את העיר חלם בריצה. הם צוו לרוץ. ילדים בנים או נערים צעירים שניסו לרוץ אחרי בני המשפחה שלהם (האח הגדול, האבא) התעייפו וממילא לא הורשו להצטרף וחזרו לביתם מבוהלים.
העדויות של השורדים מספרות כי מדי פעם הוציאו הגרמנים יהודים אחדים מהשורה, הכריחו אותם לשכב על האדמה עם הפנים כלפי מטה, וירו בראשם.
מעשי ההרג נמשכו כל שעות הצהריים והלילה כשיהודי חלם רצים, לפי פקודה, מרחק של 52 ק"מ עד הגיעם לפרברי הרוביישוב, העיר הקרובה, במחוז לובלין. לאורך כל אותו היום לא אכלו הגברים ולא שתו דבר. לפנות ערב הגיע אל השיירה רכב מחלם עמוס לחם, שנשלח ע"י היודנראט. הגרמנים שפכו את האוכל על האדמה וכל מי שניסה להרים דבר מה נורה. וכך נרצחו גם לאורך כל הדרך מי שניסו לשתות מים מהשלוליות.
דצמבר. הטמפרטורות בפולין עומדות על כ-3° אבל מרגיש כמו 5°-.
האזור כולו חקלאי. כשיש הרבה גשמים האדמה מלאה בוץ וביצות. האזור קרוב לנהר בּוּג, שנקבע כגבול עם ברית המועצות (בהסכמי ריבנטרופ-מולוטוב).
.
בשעה ארבע לפנות בוקר הגיעה השיירה להרוביישוב והוכנסה לאסם גדול. אי אפשר להכניס 2000 גברים לאסם. אבל כבר לא היו 2,000 גברים, בשלב הזה מעריכים שנשארו מקסימום כ-600-800 גברים מחלם בחיים.
אחדים הצליחו להימלט. אחדים נפצעו, או נורו אך לא נפטרו, ונמצאו על ידי בני משפחותיהם מאוחר יותר, או על ידי פולנים שאספו אותם והחביאו אותם. בודדים…
2 פולנים נשכרו על ידי נשות חלם לרדוף אחרי השיירה כדי לספר מה נעשה.
הם חזרו לסיפרו כל הצליחו לספור 600 גופות לאורך הדרך ולאורך היום. וכי הפולנים קוברים אותם לאורך הדרך.
.
2.12.1939
גם יהודי הרוביישוב נקראו בדיוק באותה הדרך עם פלקטים וע"י השמש של בית הכנסת. והם עוד לא ידעו מה נעשה לגברים היהודים מהעיר הסמוכה.
כ-2,000 גברים יהודים מהרוביישוב הצטרפו לצעדה.
את פרטי כל השיירה במשך היומיים הבאים תוכלו להמשיך ולקרוא בפירוט במאמר המרתק והמזעזע כאחד של אריאל הורוביץ ( כאן: http://bit.ly/37U6BUU)
.
ב-4/12/1939 הגיעו מעטים אל נהר הבוג. הם צוו לחצות אותו ולעבור לרוסיה. חלקם קפצו לנהר עם המים הקפואים. הם היו כבדים, עייפים. חלקם טבעו. חלקם הגיעו לצד השני, הרוסים השכיבו אותם רטובים על האדמה ולא ידעו מה לעשות איתם, עד הבוקר חלקם קפאו למוות.
קבוצה אחרת הגיעה לנהר במקום בו יש גשר. הם חצו את הגשר לכיוון העיר סוקאל בצד הסובייטי. אך כעבור זמן לא רב הקצינים הסובייטים קיבלו הוראה להחזיר את היהודים לצד הגרמני. היהודים ששרדו היו בהלם. וסירבו לשתף פעולה. והם נגררו על ידי הרוסים לצד השני, בחזרה לפולין לידי הגרמנים.
אומרים שמספרם עמד על כ-400 בלבד. מיהודי חלם אומרים ששרדו בין 150 ל-200 בלבד.
.
בחזרה למספרים, ברשותכם
בחלם שלפני המלחמה היו מעל ל-15,000 יהודים. שזה קצת יותר ממחצית התושבים.
אם לכל משפחה היו חמישה, שישה, שבעה ילדים…
אז היו בסף הכל כ-2,000 משפחות יהודיות בעיר.
אם הוציאו כ-2,000 גברים יהודיים לצעדת המוות, זה אומר שכל משפחה בעיר (!) איבדה את בניה.
סבא-רבא איצ'לה, בניו הגדולים שייע ושניאור, ובנו הצעיר אפריים (האבא והאחים של סבי, סבא-שמואל) מי יודע מה עלה בגורלם?!
אמא שהיתה ילדה בת 5 כשעזבה את חלם. שעזבה את סבה וסבתה, את הדודים והדודות שלה, את בני ובנות הדודים והדודות לא ידעה מה עלה בגורלם של כל בני המשפחה שנשארו בפולין ולא ברחו בזמן. היא אמרה שכולם מצאו את מותם בסוביבור וזהו. אף אחד אז לא שלח ווטסאפ כדי להיפרד… 
אם כך, אני מבינה ומסיקה שחלק מהגברים, רק שלושה חודשים אחרי שאימי ומשפחתה הקטנה ברחו מחלם, כבר לא היו בחיים.
.
היום. 1.12.2019 בדיוק שמונים שנה אחרי, צועדים חברי לארגון יוצאי חלם
בצעדה שיצאה הבוקר בתשע בבוקר מהכיכר בחלם, לכיוון הרוביישוב ולכיוון נהר הבוג.
משתתפים בצעדה כ-100 משתתפים שהגיעו בטיסות בימים האחרונים מכל העולם, כולם נצר לחכמי חלם. הכל מאורגן בהתנדבות ובצורה מופתית על-ידי אירגון יוצאי חלם לדורותיו.
.
אחרי שהם ינחתו ויעלו תמונות מהאירוע, אצרף אותן לבלוג.
בינתיים היה לי חשוב ספר את הסיפור בדיוק עכשיו. בדיוק היום.
תעצרו שנייה. תנשמו עמוק. ותחשבו עליהם. רק חצי דקה.
איזה עולם!

.
הפוסט על העגילים של אמא שלי ניצולת השואה – כאן
הפוסט על סיפור הבריחה של אימי מפולין – כאן