ישראל שלי

חיבור של עצב ושמחה זאת ישראל שלי. ערכים ופריחה זאת ישראל שלי. תקווה ותוכניות זה ישראל שלי. ילדות, תמימות ואהבה זה ישראל שלי.

זאת לא טעות כתיב. ישראל . ישראל ז״ל, חבר ואח מלידה, היה חלק משמעותי בחיי קצת יותר מ18 שנה. ישראל הוא הביטוי לישראלי היפה, החתיך, החכם, המוצלח, מלא הערכים.

במשך שנים תכננו איך יראו חיינו הבוגרים. תוכניות תמימות של ילדים, נערים ועד הרגע שיוצאים ממעגל ביה״ס, דקה לפני שמתחילים. חלמנו על טיולים חובקי עולם, טרקים מטורפים והתנדבות. לימודים יחד בחו״ל עם המון תוכניות יפות למה נביא איתנו לכאן לישראל שלנו. בחור ובחורה צעירים, חברים טובים, אחים במהות, מלאים באהבת הארץ ואהבת האדם. חונכנו לציונות ועשייה למען המולדת והאחר, חלמנו לעשות נפלאות.

ואז חודש לפני הגיוס שלי, הגיעה הבשורה המרה. ישראל נהרג בלבנון. דממה חונקת. לא מאמינה, כואבת, לא מבינה איך הפרח הכי יפה בגן נקטף. נגדע. נהרג. מת. איננו. נעלם.

החיים בחוץ ממשיכים ואתה לא כאן לחוות איתי איתנו . נמשפחה מרוסקת. אבא שלך חוזר לעשן ללא הפסקה ומפסיק לאכול. אני עובדת צמוד אליו ומאריכה את העבודה ממש עד הגיוס. בארוחות יושבת איתו במשרד, במקום ללכת לחדר האוכל. ביס אני, ביס הוא. מנסה לחזק אותו, שיחזיק מעמעד. מבולבלת וכואבת. מתחזקת קצת מהמשימה שלקחתי על עצמי. לדאוג לאבא שלך במעט שיכולה. לטעת בו תקווה עם כל היאוש שהשתלט עם מותך. למצוא בו את הכוחות למצוא את הטעם בחיים. למצוא בי את הכוחות, להתגייס לשרות משמעותי, להמשיך בחיים, להנות, לחלום, להגשים גם כשאתה כבר לא.

31 שנה חלפו להם. ושוב יום הזיכרון, יום העצמאות, יום ההולדת שלי. שמחה מהולה בכאב. משתדלת כל חיי להמשיך ולקיים את הערכים עליהם גדלנו. לגעת בליבם של אנשים , להעצים ולו בחיוך במילה. להפוך את ישראל שלי לישראל שלי. מאחלת לנו כעם שהערכים של אהבת המדינה ואהבת האדם יבואו בטבעיות מעומקו של הלב. שנדע לכבד את כולם ללא הבדל דת, גזע ומין או כל אפיון אחר. לכולנו הזכות לפרוח כאן במדינה אותו בנו אבותינו ושילדינו ממשיכים להגן ולהלחם למענה. שהמושג ״טוב לחיות בעד ארצינו״ יוביל אותנו להכלה, קבלהֿ כבוד וצמיחה מתוך כל היופי שבמגוון.