"ילדי פושקין" קיבל פרס שהוענק לרומן הטוב ביותר שנכתב בשפה הרוסית מחוץ לגבולות רוסיה.
ספר זה מתאר את חייהם של קבוצת משוררים וסופרים, אשר הגרו לישראל מרוסיה ומתגוררים בתל אביב של שנות התשעים. הוא מספר על חייהם חסרי התכלית של חבורת אנשים, הנחשבים לאינטלקטואלים, אך הפכו לחסרי כל.
אצל בורסיק בקרו בלי סוף, פעם זה ופעם זה, מטביי, ויטאלי, דמיטריי, קטיה ואנשים אחרים מהסוג הזה, שאיבדו בעצם את הדרך.
המציאות המעורפלת, ספק מרחפת ספק מתקיימת, בחייהם של החבורה, משתקפת בכתיבה, שלפעמים לא ברור לקורא מה בדיוק מתרחש בעלילה. לפעמים הקורא יקרא דימוי מפתיע, אשר יגרום לו לבחון שוב ושוב , האם זו המציאות או הדמיון, המתרחשים בין השורות.
פושקין הנחשב לגדול המשוררים ברוסיה, מהווה השראה לשם ספר זה. האירוניה בספר מתבטאת בכך שגיבוריו הם הסופרים והמשוררים, אשר מחפשים את דרכם יום יום במין ריחוף. הם עניים חסרי כל וחסרי כל תכלית אמיתית. אפילו המיליונר בחבורה, חי חיי קבצן.
בין שורות הספר תוכלו למצוא גם הגיגים פילוסופיים מעניינים. בחרתי לצטט אחד מהם, שכה מתקשר לתקופה זו:
"לא הוכח כלל שהציביליזציה היא דבר מוסרי. כבר אמיל דורקהיים הביע את הדעה הזאת. אני חושב שבימינו אפשר לחדד את ההתבטאות העדינה שלו. הליברטריאניזם פשוט חיבר מתוך דחף את הטוב ואת הרע, אבל בסיכום התקבל אפס אתי, שהיה לרוחם של רבים. בן אדם לקח על עצמו לשלוט על הניגוד בין הטוב לבין הרע, בלי שיהיו לו היכולות לכך. והלוא כבר מרטרין בובר הדגיש, שרק לבורא עולם יש יכולת כזאת! ואילו האדם מתמוסס בתוך הניגוד הזה."
מאחלת לכם קריאה מהנה!
XOXO
אחת שיודעת 😉