"May you stay forever young" שר בוב דילן
ורמי קליינשטין תרגם בעקבותיו "שתשאר צעיר לנצח".
במשך כל השנים נהוג לתרגם את השיר כברכה שמחה ולשיר אותו בעיקר במסיבות סיום ולפני הגיוס.
אתמול במהלך טקס יום הזיכרון בעירי, ישבתי עם בעלי וילדי והאזנתי לשיר:
"שתשאר צעיר לנצח".
מיד עברו לי בראש כל אותם הצעירים לנצח שהכרתי.
בפעם הראשונה שאני ממש זוכרת מוות של חייל מוכר היתה יומיים לאחר יום הולדתי ה-7, כאשר בעלה של המטפלת שהיתה לי כתינוקת, נהרג באסון צור.
כשהייתי בתיכון נהרג שכן יקר, בן 19 בלבד והמוות שלו השפיע קשה על כל השכונה ומלווה עד היום.
בהמשך כבר איבדתי חברים במהלך השרות הצבאי.
אפילו הייתי קרובה לכך בעצמי (על כך כתבתי בפוסט הפיגוע בבית ליד)
ואז חברים של אחי הצעירים ואפילו ילדים של חברים.
ואתמול בטקס כששמעתי את השיר לא יכולתי שלא לתהות:
האם זה באמת מה שאנו מבקשים עבורם? האם אנו מייחלים לילדנו להיות צעירים לנצח?
פני השכן שלי עלו מולי בפוסט שכתב לו אחיו הצעיר בפייסבוק:
"איך זה שנולדת לפני ואני כבר הרבה יותר גדול ממך?
כמה זמן עוד תשאר בן 19?"
חלק מהאחיינים שלעולם לא הכיר כבר עברו בעצמם את גיל 19.
בספריה של התיכון בעיר ניצבו להן אז 2 תמונות שלו ושל חברו הטוב שנהרג עשרה ימים לפניו.
יפים וצעירים לנצח.
מסתכלת על ילדיי, מעיפה מבט לכל עבר ורואה את בני עירי, ילדיהם של חברי וחברותי, חבריהם של ילדי מביה"ס ומהגן ומקשיבה למילות השיר.
והשיר? המשמעות שלו כבר לא תחזור לעולם להיות עבורי כברכה .
לא, לא מאחלת להם להיות צעירים לנצח.
רוצה שיגדלו ויחוו ויחיו את חייהם במלואם, שלב אחר שלב.
ושלעולם לא יצטרכו להכיר כאלו שישארו צעירים לנצח.
[youtube PcFaKB_KW_o nolink]