את סיפור ילדותה של אמא, שנולדה ערב מלחמת העולם השנייה, כבר כתבתי כאן בעבר. בסתיו הזה אמא חזרה לראשונה לעיר הולדתה בוקרשט, ולבית הקברות בו קבורים הוריה. קיראו את סיפורה המרגש של אמא ומסע השורשים שלנו ברומניה, בתמונות ובסרטים. 
תמונה משפחתית, אנחנו עם מריה, בעלת פנסיון, רומניה 2016
הסיפור של אמא
אמא נולדה לתוך המלחמה. אנחנו, ילדי קיבוץ, היינו סוג של "דור שני-לייט".יום השואה היה חלק מלוח השנה וכבר כשהייתי בגן הילדים הגיעו לספר על מה שהיה שם.
אמא כן סיפרה ושיתפה בחוג המשפחתי המצומצים, אבל אף פעם לא יותר מידי. כששאלנו משהו, אם היא זכרה – היא סיפרה.
היא לא אמרה למה בוכים ביום הזה, ולמה היא (חילונית גמורה שלא מדליקה נרות אף פעם) קונה כל שנה נר זיכרון ובמשך יום שלם הוא דולק.
היא נולדה בבוקרשט ביום חורפי של שנת 1939.
הזיכרונות המעטים שלה אינם מתוקים ונוסטלגיים. פס הקול הוא הפגזות בעיר ו"אקציות" ברחובות בוקרשט.
באזעקה הראשונה שלה שהיא זוכרת, כולם ביחד רצו לאיזו חפירה באמצע הרחוב. אמא לא זוכרת מה היה בדיוק. היא רצה יד ביד עם סנדו אחיה הגדול ואמא שלה. ושם כולם ישבו בדממה יחד איתם. כולל השכנים שהסתכלו קצת עקום על היהודים האלו. בתוך הדממה המתוחה אמא פתאום נזכרה בבובה האהובה שלה, נינט. נינט נשארה בבית ואמא בוכה. אמרו לה שעכשיו לא יוצאים ושעוד מעט כבר אפשר, אבל היא התעקשה. ובעוד האזעקה רועמת בחוץ, היאי רצה עד הבית. אמא שלה אחריה בריצה. כשהבובה בידיהן הן חוזרות יחד לחפירה ומחכות שהכל ייגמר. ושאבא יחזור. כי הוא נלקח למחנה עבודה, מיד עם פרוץ המלחמה.
בתמונה אימי ואחיה יחד עם האבא. הוריה של אימי החזיקו במשרות בכירות בבנק ולמשפחה הזו היו געגועים לשגרה. לחליפות, לטיולים של סופי שבוע, למזחלות בשלג, לערמונים קלויים ברחוב.
הגענו לרומניה בסתיו האחרון ואמא נדהמה לראות שלמרות שהכל מסביב השתנה, הבית שלה נשאר בדיוק כמו שהיה.
דפקנו על הדלת וניסינו להיכנס, אך לא היה אף אחד בבית. אמא זכרה בדיוק את הכניסה שלא השתנתה הרבה, ואת החלונות בחזית. 
אמא ליד הבית ברחוב נטשה דוברסקה 17, בוקרשט, סתיו 2016
אחרי המלחמה
אמא לא יודעת הרבה פרטים על אביה אך היא זוכרת שהוא חזר ממחנה העבודה במצב לא טוב, וחולה. הוא ניסה לחבק אותה והיא שלא זיהתה אותו, בכתה נורא ונצמדה לאמא שלה.
כמה שבועות לאחר מכן הוא נפטר. לא הרבה זמן אחרי נפטרה גם אמא שלה ממחלה. אמא שלי ואחיה הגדול נשארו לגמרי לבד ועלו לישראל.
בבית הקברות
ההגעה לרומניה ולבית הקברות לא הייתה פשוטה . נאלצנו לתמרן בין לוחות זמנים של עבודה ואילוצים אחרים של כולנו, סידורים בירוקרטיים, ועניינים שקרו בדרך (למשל לשכוח את כל הכסף הרומני שהוחלף על השולחן בבית ).
לקחנו מדריך שהוביל אותנו ברחבי רומניה ואחרי שנהננו מכל מה שיש לארץ הזו להציע ונפעמנו מהנופים, נסענו לבית הקברות.
אמא מראש דיברה איתם כדי שביום המיועד יחכו לנו ויקחו אותנו אל הקבר של הוריה. מהדרך התקשרנו לבית הקברות לוודא שבאמת איתרו את חלקת הקברים של סבא וסבתא ושיהיה מי שיוביל אותנו.
"אנחנו כבר סגורים", הם אמרו לאמא בטלפון, וסגרו. אבל אמא לא התייאשה, והתקשרה שוב, וברומנית לא-משומשת (כי כאן בישראל, כשאמא הגיעה כילדה אסור היה לדבר באף שפה חוץ מבעברית) היא הסבירה להם שאין דבר כזה, ואנחנו את הקברים האלו צריכים לפקוד. זה היום או אף פעם לא.
כשעמדתי איתה עם אחיותיי אל מול הקבר של ההורים שלה, פתאום הרגשתי את כל הכאב והקושי. ואת אמא, שהיום היא כבר אמא לחמישה וסבתא לחמישה עשר, פתאום יכולתי לדמיין כילדה בת עשר שלא נשאר לה כמעט אף אחד בעולם.
המקום הזה, מלא במצבות שקועות ושבורות ועשבייה בגובה של אדם, ריגש כל כך. עמדנו כולנו ליד הקברים. שתקנו ובכינו. מתבוננים בשתיקה בתמונות של ההורים של אמא שהוטבעו על הקבר. 
כולנו בבית הקברות ליד הקבר של הסבים, בוקרשט 2016
לסיפור הזה יש סוף טוב ואני שמחה שכתבתי אותו. המסע הזה היה משמעותי עבור כולנו. צפו באמא ליד בית ילדותה