רגשות אשמה אינם משא קל. רובנו חווים רגש זה כמטריד (ולפעמים מטריד מאוד) שפוגע באיכות חיינו. כיצד מקלים על נטל רגשי זה? האם אפשר להיפטר או לפחות להפחית את המועקה? חלקנו נוטים להתעלם מהרגש בתקווה שיעבור. לפעמים זה עובד אך מה עושים כאשר האשמה ממשיכה לנקר? פנינו אל טל קנב, ד"ר לפסיכולוגיה ופסיכותרפיסט מוסמך כדי שיעזור לנו לפצח את הנושא.
שלב ראשון: הבנה. מה הם רגשות אשם? מה מקורם ולמה נועדו?
הענף האבולוציוני של הפסיכולוגיה המודרנית מניח שזהו מנגנון מולד אשר תומך בהישרדות של דור ההמשך. רוב ההורים יעידו שגל נוסף של רגשות אשם נולד עם כל תינוק. הרצון של ההורה להימנע מרגשות האשם, מהווה עוד נדבך מהמערך הטבעי שמוביל את ההורים לטפל ולתמוך בתינוקות ובילדים ובכך להטיב את סיכויי הישרדותם. מנגנון זה של רגשות האשם אינו המניע היחיד לדאוג לתלויים בנו, אך משולב בו. מנגנון זה קשור למערך הרגשי ותומך בתחושת האכפתיות וביטוי אהבתנו.
החשיבה הפרוידיאנית מדברת על מנגנון מולד של ויסות הפועל לאיזון הדחפים החייתיים של האדם, בכדי לקיים חברה ברת קיימה. מנגנון שעומד מול האגרסיות ואמור לאפשר לנו לחיות יחד, שאחרת היינו מרביצים ואף רוצחים כל פעם שמתרגזים או גונבים ומפריעים לזולת בדרכים רבות יותר מאשר עם קיומו של רגשות אלו. עוד מוסיף פרויד על היווצרותם מתוך הקונפליקטים שמכיל האגו בנסותו לפשר בין האיד לסופר אגו. נקודה נוספת שיש לתת עליה את הדעת עליה כתבה ג'אן מקריגור הפבורן בספרה 'אשמה ובושה', מבחינה (בדומה לפרויד) בין רגשות אשמה מודעים לאלו שאינם מודעים לנושאים אותם.
הסתכלות מצד הילד: רבים מאתנו חוו רגשות אשם בילדותם. כילדים אנו סופגים הכל, כמעט ללא מסננים והגנות. כך שהורים או בוגרים בסביבתנו יכלו להגיד "ילד רע/פגום/טיפש/וכולי.." או "תתבייש/י לך" – אנו כילדים הפנמנו ובנינו תפישה עצמית לוקה ואשמה. פשוט לא ידענו שאמירות האחר משקפות את תפישתו הסובייקטיבית ולא אותנו. עד גיל מסוים לא פקפקנו בהבניית המציאות של הבוגרים בסביבתנו, והשתרשה בנו תפיסתם. בשלב כזה או אחר בילדות נסדקה תפיסת המבוגר ובגיל ההתבגרות רובנו אף מרדנו בה. אך ההפנמה המוקדמת עדין קיימת בתודעת הילד אותה אנו נושאים לשארית חיינו. במהלך הטיפול נבדוק את ההפנמות ואת הרלוונטיות של אלו לבוגרים שהפכנו להיות.
שלב שני: הבחנה. סוגים שונים של רגשות אשמה.
רגשות אשמה מקוטלגים בצורות שונות על פי תאורטיקנים שונים. אחת הדרכים לסכם את הסוגים ולהבחין בעיקרי ההבדלים הינה לבחון את התעוררותם בעקבות:
- תוצאת דבר שעשיתי (כולל אשמת הקורבן).
- תוצאת דבר שרציתי לעשות, אך לא עשיתי (הבט נוסף של חרטה).
- תוצאת פעולה בה לא עשיתי מספיק טוב לדעתי או לדעת אחרים (הבט נוסף של ביקורתיות).
- השוואה ביחס לאחרים (הצלחתי/שרדתי או חוסר הצלחתי).
- אשמה מוסרית.
- דילמה קונפליקטואלית ומגבלת שליטה (אוזלת יד).
יש לציין שתחושות האשמה, יכולות לנבוע מיותר מסעיף אחד, גם בהקשר של אירוע ספציפי.
שלב שלישי: אבחנה וטיפול.
אבחון סוג הרגש וטיפול שנועד להפחית או להתיר את רגשות האשמה ולפעמים אף מתאפשרת התמרה של הסבל לצמיחה. בדומה לחקלאי המדשן שדותיו בכדי להאיץ ולחזק את צמיחת גידוליו. תהליך טיפולי זה דורש השקעת אנרגיה והגמשת אמונות יסוד ודרכי חשיבה. לא מין הנמנע שחלק ממסע זה יעבור דרך תחושות של חוסר אונים וחיזוק החיבור לאני האותנטי/אמתי.
הגמשת תהליכי חשיבה ובדיקה מחודשת של מנגנוני ההגנה יכולים להתבצע במספר דרכים, ביניהן שיחה דינאמית ו/או התייחסותית, תרגילים מעולם הפסיכודמה ו/או שימוש בטכניקה המשלבת מיינדפולנס (פסיכותרפית 'האקומי') הכוללת אלמנטים מהעולם הבודהסטי לצד פסיכולוגיה מערבית מודרנית.
אותם מנגנוני הגנה חשובים, איתם התמודדנו מול מציאות מכאיבה בכדי לשרוד פיזית, משפחתית וחברתית עשויים לקבל ריענון ועדכון גרסה בכדי להפחית את הסבל שגורמים רגשות האשם. במהלך הטיפול נבדוק כיצד להתמודד ולהתאים את מנגנוני ההגנה והשליטה שבנינו לאורך השנים למצבנו הנוכחי ולבוגר/ת שהפכנו להיות. לרוב ייקח אותנו התהליך הטיפולי גם לפיתוח של 'שרירי' הענווה והחמלה.