ביום רביעי 7.12.22 השתתפתי בסיור בתערוכה "ואם נתקרב" בגלריה לאמנות עכשווית רמת השרון.

בתערוכה מוצגות 40 יצירות מתוך אוסף דורון סבג, חברת ORS בע"מ – אחד מאוספי האמנות הוותיקים והגדולים בארץ.

אוצרת האוסף: דנה גולן מילר

על התערוכה

התערוכה "ואם נתקרב" היא תולדה של שיתוף פעולה עם האוסף המתפרש על פני למעלה משלושה עשורים, ותערוכות רבות מתוכו הוצגו לאורך השנים במוזיאונים ובחללי תצוגה שונים בארץ.

התערוכה מקבצת עבודות אמנות ישראליות ובינלאומיות בסוגי מדיה שונים, שנוצרו לאורך שלושה עשורים.

הראשונה שבהן נוצרה ב-1987 ואילו האחרונה ב-2017. על אף שהיא כוללת עבודות מכל שנות קיומו של האוסף, היא אינה מבקשת למיין את העבודות מזווית כרונולוגית, אלא מבקשת ללכוד בהן הלך רוח עכשווי בנוגע לקיום האנושי.

המדיניות של חשיפת האוסף לאוצרים חיצוניים, מזמנת נקודות מבט ופרשנויות חדשות ומקנה לו חיים מחוץ לגבולותיו.

בתערוכה שולבו בדרך יצירתית תלמידי אומנות מתיכון אלון שבהוד השרון, התייחסותם ליצירות הוקלטה ומושמעת ברחבי המוזיאון.

אוצרת התערוכה רווית הררי ליד יצירתה של דגנית ברסט 'המתפלל'

בסיור למדתי שהרעיון לקיום תערוכה באמצעות אוצרת חיצונית מהווה אתגר מעניין שדורש הרבה חשיבה, יצירתיות, תעוזה ועבודה קשה.

זאת משום שאוצרת המתבקשת לגבש תערוכה מתוך אוסף פרטי אינה חשופה לדיאלוג הפנימי ולשיקולי הניהול והרכישה המכוונים אותו.

היא מתבוננת באוסף מן הצד, חוקרת אותו, וממפה על פי תפיסתה את הקווים המאפיינים אותו, את התקופה שבה נאסף ואת העדפותיו המשתנות של האספן.

פעילות אצירת תערוכה מאוסף פרטי דורשת לצפות בהרבה מאד יצירות להחליט על קו משותף שעל פיו תבחרנה בסוף היצירות שיוצגו בתערוכה.

מדברי רווית הררי: "בהתחלה ראיתי את העבודה כריבועים שחורים במחשב…לאחר מכן, ראיתי יצירות יותר גדולות…עבודות על אפוקליפסה, תקופת הקורונה…מה שאני מנסה לעשות זה להכיר את האספן ולנסות לאפיין את האוסף…"

שתי יצירות של יאן דה מטחאלק מבלגיה

במהלך התהליך האוצרת התחילה לאסוף עבודות של דיוקנים.

העבודות בתערוכה מתמקדות בדמות האדם כפי שהוא מיוצג באוסף לאורך השנים, ומנסחות הצעה לקריאה עכשווית של המצבים הרגשיים והפסיכולוגיים שהוא מבטא.

בכל העבודות דמויות אדם בודדות; דיוקנאות של אנשים יחידים התלושים מרקע מוכר, מהקשר קונקרטי, או מזמן וממקום מסוימים.

הניתוק מהקשר חיצוני מובהק, מחדד את היכולת להתמקד בעולמן הפנימי והרגשי של הדמויות, תוך עיסוק במהותו ובמשמעותו של המבט בימנו, זה הפנימי וזה הפונה החוצה.

אקסל גייס (ני 1970, גרמניה) Verführerin Ill (פתיינית 3), 2005, שמן על בד

העבודות בתערוכה נעות סביב שני קטבים: ציר נפשי שקוטבו האחד הוא בדידות, תלישות וניכור, וקוטבו האחר כמיהה, ערגה וגעגוע.

לתערוכה יש שלושה קודקודים:

קודקוד אחד בעל נימה יצרית, חושני פתייני, עם גוון ארוטי, לצד איזשהו איום מתחת לפני השטח.

בחלק הזה בולטת דמות האדם טווס על הבאר העתיקה שמצויה בתוך המוזיאון שעומקה 50 מטר.

העבודה עשויה מעיסת נייר. מה שהופך את האדם לקדוש אלה החיצים שמחוברים לדמות כמו נוצות טווס. דמות שיש בה משהו פתייני כמהה לצד משהו מסתורי.

יצירתה של נורית דוד ,מכאן ולהבא, 1998

קודקוד שני- דמויות שמשרטטות הלך רוח מהורהר, הגותי, כמעט מדיטטיבי.

הדמויות בעבודות האלה הן לעתים נטולות תווי פנים או הבעה רגשית. חלקן מבטאות התכנסות ואיפוק, חלקן נושאות תפילה.

יצירתה של מיכל היימן רווית

הקודקוד השלישי מוצג בלובי המואר, מקום שבו יש זרימה של אנשים.

הלובי נבחר להצגת עבודות של דו מימד שמראות מבטים, כמיהה, זרימה אל הלא נודע …..

נאן גולדין (נ' 1953, ארה"ב)
נעמי וברוס במכונית, נאפולי, 1995

שלושת העבודות הנ"ל מתארות נסיעה בדרך והצלבות של מבטים שלא באמת נפגשים

בתערוכה מוצגות שתי עבודות סאונד חדשות שהוזמנו ונוצרו במיוחד עבורה.

העבודות נעשו בשיתוף פעולה עם תלמידי מגמת האמנות החזותית של תיכון אלון ברמת השרון, תחת הנחייתו של האמן ציקי איזנברג, מהדהדות בחלל בקולותיהם של התלמידים.

העבודה "מדברים מהאוסף" הוזמנה במיוחד עבור התערוכה ונוצרה על ידי האמנית שרון גלזברג והתלמידים. העבודה היא מסע קולי המלווה את הצופה בין חללי התערוכה בעזרת 20 רמקולים.

במסלול הפרשני "כמיהה" מושמעים טקסטים פרשניים לעבודות, טקסטים שנכתבו והוקלטו על ידי התלמידים. הפרשנויות מציעות קריאה של התערוכה דרך רגשות אנושים של תשוקה, כמיהה וגעגוע. מעניין לשמוע איך הצעירים רואים ומפרשים מסרים שהם קולטים ביצירות.

אל תפספסו את מיצג הווידיאו המוצג בחדר שהכניסה אליו מהלובי.

המיצג "Macoal" של אורי ניר (1976, ישראל), צולם בפארק הירקון, תל אביב.

"בבסיס הסרט Macoal עומד שיר בשם זה, המתאר יקום משפחתי סוריאליסטי וטורד מנוחה, שחוקי ההתנהלות והיחסים בן נדמים אקראיים או גחמניים עד אימה. שם השיר עשוי להתפרש בשני אופנים: אני קורא / אימא קוראת (Ma calls) או אני מקעקע | אימא מקעקעת, כלומר מחדירה אבקת פחם לתוך העור (Ma coals). בסרט מצולם בנו הבכור של האמן מטייל בשטחו של גן הסלעים בפארק גני יהושע בתל אביב, הנראה כמרחב קדום, נטול הקשר גיאוגרפי ברור. הוא משוטט בגפו, ספק מְשַׁחק, ספק מחפש מוצא, מחזיק בחבל את אחותו הקטנה, כשהיא מרחפת באוויר, רתומה לזוג בלוני הליום עצומים. את גופו של הבן מכסים קעקועים, המעוצבים כמפה כרונולוגית דחוסה של סימני אבלות ומגלמים את האפשרות לשחרר את האחות לשמים וכך להיפטר ממנה. אילו נאלץ הבן לחיות עם אשמח שמיטת החבל, היה ממלא בהם את מלוא שטח גופו כל חייו.
בין הסימנים המקועקעים על איברי גופו נמצא גם השיר Macoal, שחלקים ממנו, המוקלטים בקולו של האמן תחת השפעת גז הליום, מופיעים בפסקול הסרט. הקול המעוות נע בין גילאים ומגדרים, ולעתים נושא גוון דיגיטלי מתכתי משהו. הסרט צולם בשחור־לבן במצלמת אינפרא אדום, המשווה לילדים, לעננים ולצמחייה הצעירה מראה לבקני. הצילום, המרחב המרוקן והבלתי מזוהה והגיבור הצעיר המקועקע מעניקים לסרט תחושה על זמנית של יקום הנע בין עבר קדום לעתיד בדיוני, כבסרטים
פוסט אפוקליפטיים"

לסיכום

תערוכה מעניינת שיש בה בנוסף לתמונות שנבחרו על פי עיקרון מארגן מעניין אוסף של סיפורים של האוצרים וגם של תלמידי תיכון אלון.

התלמידים מביאים את נקודת מבטם המעניינת ולעיתים המפתיע ברוח התקופה.

המבט הפרשני העכשווי המוצע בתערוכה, מושפע מנקודת הזמן שבה אנו נמצאים, מתאר אוסף מגוון הנע, בין היתר, בין תשוקה ליופי, לצבע לחומר ולגוף, לבין מינימליזם סגנוני, ריקון חומרי ושאיפה להתעלות רוחנית. אוסף שנע בין פיתוי לבין תפילה.

התערוכה נפתחת בשבר ונסגרת בתקווה.

מזומנת לכם חוויה מרתקת

אמנים משתתפים

מיכאל בורמנס, עדי ברנדה, דגנית ברסט, נאן גולדין, אקסל גיס, מיכאל גרוס, מרלן דומא, יאן דה מסחלק, נורית דוד, ריינקה דיקסטרה, אנדי הופ, מיכל היימן, אלכסנדרה וליסקובסקה, יורי כץ, סיגלית לנדאו, לורטה לקס, אוהד מרומי, היראקווה נוריטושי, אורי ניר, קיקי סמית, ווילאם ססנל, אולף קונמן, אוסקר קורסאר, טליה קינן, אורי קצנשטיין, מיכל רובנר, הוגו רונדינונה, נטעלי שלוסר.