לרגל בכורת הסרט הישראלי תל-אביב-הולנד, שבוע של סרטים על תינוקות, הורים וכל מה (ומי) שביניהם 14.8 עד ה-20.8 ב yes דוקו.
התינוק שלי, הפסיכוזה ואני.
18.8 יום חמישי בשעה 22:00 ב- yes דוקו.
הסרט הדוקומנטרי עוקב ברגישות אחר ג'ני והאנה שתי אמהות טריות ומשפחותיהן, שהתאשפזו יחד עם תינוקן לטיפול בתופעה הנקראת: דכאון אחר לידה או פסיכוזה, הפרעה נפשית חמורה ביותר. בבית החולים בווינצ'סטר, נמצא דר' אלן גראוגר, בדמות מלאך רגוע המשרה בטחון ואמון רב במטופלות שלו ובהחלמתן, תומך, מקשיב, עוקב בקפידה ובמקצועיות ומשמש לעוגן עצום עבורן ועבור משפחתן.
יחד עם צוות מומחים היחידה מטפלת באמצעות טיפול תרופתי ומעקב צמוד, שיחות וכמובן ליווי בטיפול, לרוב לפי דבריהם בעזרת טיפול ותמיכה פסיכולוגית יחד עם טיפול תרופתי נכון (לעיתים גם שימוש בנזעי חשמל) מרבית הנשים משתחררות לביתן לאחר ששה שבועות.
האהבה הענקית של האמהות לתינוקן נראית ומורגשת בכל צעד בדרך להחלמתן ולעיתים אף ברצון שלהן לחיות, לכן, אחד הדברים היפים ומיוחדים הבולטים בטיפול בווינצ'סטר, הוא האפשרות לבלות יחד עם התינוק לאורך הטיפול בכדי לחזק את הקשר ביניהם ולתמוך בטיפול. במקרים קשים יותר מפרידים רק כשאין ברירה ויש צורך באשפוז פסיכיאטרי.
הנתון היותר מדאיג הוא שיותר מ 80 אחוז מהיולדות שסובלות מדכאון לאחר לידה באנגליה לא זוכות לטיפול כזה. לאורך כל הסרט לא יכולתי במקביל לתפילותיי להחלמתן ולהערצתי על הכוחות שלהן לחשוש ולחשוב מה קורה אצלנו במקרים כאלה? אין ספק שלא תמיד האידיליה הנצפית כלפי חוץ לאחר לידה אכן משקפת את הלך הרוח בפנים ובתוך המשפחות שעוברות את התהליך.
הבעל של ג'ני מיטיב לתאר את הקיצוניות ברגשות כשמטפל בילדתם המשותפת , ליבי: "העובדה שליבי בבית היא קרן האור המדהימה ביותר באפלה הגדולה שנפלה עלינו. אני מרגיש שבעת ובעונה אחת אני מרגיש שמחה גדולה לראות את ביתי אבל גם עצב עמוק לראות את אשתי במקום נורא כל כך." כך גם היולדות החוות דכאון אחרי לידה מתנועעות בין השמחה והעצב או הפחד, רק שבמקרים של פסיכוזה השליטה עוברת לידיה של המחלה ויש צורך בתמיכה וטיפול צמוד בכדי להחזיר את השליטה לידיים של היולדת.
כמי שעברה שלוש לידות אני יכולה בוודאות להבין את השינוי ברגשות הן בעקבות ההורמונים והן בעקבות הפחדים והאחריות שנולדה עם המתנה. הסרט הזכיר לי שאת הפרק על דכאון לאחר לידה, מתוך הספר הכנה ללידה, קראתי שוב ושוב לעצמי ולאיש שלי לפני הלידה הראשונה מהחשש להתמודד עם הבלתי מוכר, היה נראה לי מוזר שאפשר להרגיש כך בתוך ההתרגשות הגדולה, לאורך השנים פגשתי לא מעט חברות עם דכדוכים לאחר הלידה, ידעתי לזהות אותן, לחברות הקרובות אמרתי בקול רם שזה קיים בכדי לאפשר שיחה על זה ולא להתבייש כמו שמרבית הנשים עושות, דיברתי את זה. תמיד. בקול רם.
הרצון של היולדת הטרייה לרצות את כל הסובבים ולהרגיש שמחה לפחות כמוהם גורמת לה להסתתר מאחורי "משחק" וחוסר רצון לשתף בתחושות הקיימות בפנים וזה מתחבר לי מאוד למשפט הכי שוב מהסרט, לדבריו של דר' גראוגר: "כחברה, אנחנו חייבים לגלות חמלה והבנה ולהאשים את המחלות המגעילות ולא את האנשים המסכנים, האומללים, שחווים אותן ומתגברים עליהן בגבורה." אין ספק שצריך המון גבורה, ראשית להודות שאנחנו זקוקים לעזרה, לתמיכה, לליווי ושנית להודות שאנחנו לא "כמו כולן", אנחנו לא זוהרות אחרי לידה וחוזרות לג'ינס ומרגישות כאילו כלום לא קרה, משהו אחר קרה בגוף שלנו, בחשיבה שלנו וזה טבעי גם אם זה לא קיצוני כפי שמתואר במקרים בסרט. עובדה זו חשובה להבנה ולהפנמה של כל יולדת ולא רק למי שמועדת לפסיכוזה מראש, כמו כאלה שסבלו בעבר מהפרעה דו-קוטבית (מניה-דיפרסיה) או מחלה פסיכוטית אחרת.
ממליצה בחום לצפייה למי שחוששת מהעתיד, למי שנמצאת במצב דומה או מכירה מישהי שנמצאת במצב דומה ועדיין לא מצהירה מהבושה. אני חושבת שבהחלט כחברה יש לנו תפקיד חשוב לעיתים בזיהוי, כמובן שבתמיכה ובליווי חברתי ובהבנה עמוקה של התופעה שאיננה בשליטתה של היולדת. מקווה שנשכיל לאפשר טיפול כזה מסור לכל היולדות שזקוקות לו וכמובן לא יזיק מערך טיפול וליווי קהילתי.
