"בארה”ב יש ניסיון התאבדות כל 38 שניות. 100 איש ביום מצליחים. דיכאון הוא הגורם מספר אחד להתאבדות" נאמר בתחילת ההצגה "כל הדברים הטובים" (ששמו המקורי הוא "כל דבר מבריק") על ידי הדמות הראשית. וכפי שנאמר במשפט זה, ההצגה דנה מן הסתם בדיכאון, ניסיונות התאבדות וההתמודדות עימם. נושא שהיה חבוי ומוחרש ולאחרונה יותר ויותר עולה לתודעה בשיח הציבורי בכלל ובתאטרון הקאמרי בפרט. זו ההצגה השנייה בעונה החדשה שדנה בנושא זה (הראשונה היא "הבן" של פלוריאן זלר). וסיכמה זאת הדמות הראשית במשפט "אתם יודעים, אם חייתם חיים שלמים והגעתם לַסוף בלי שהרגשתם אפילו פעם אחת דיכאון עמוק, כנראה שלא הענקתם לחיים מספיק תשומת לב" במשפט מעורר מחשבה ותובנות על מנות החיים. שכן, מה בעצם הופך את החיים לטובים ומאושרים? האם זאת האהבה, החברות, המשפחה או שמא האוכל? יצא למישהו לחשוב על זה ולמנות את כל הדברים הטובים והמהנים בחייו? רעיון מעניין שמעלה ההצגה "כל הדברים הטובים".
מחזה היחיד נכתב על ידי המחזאי ובמאי האנגלי דנקן מקמילן שידוע בכתיבתו הפוליטית-חברתית. מחזהו "ראות" דן במושג ההורות, ומחזהו "אנשים, מקומות ודברים" בוחן את תופעת ההתמכרות וההתמודדות עמה והאחרון אף תורגם והועלה בהצלחה רבה בתאטרון "בית ליסין". הפעם עלילת המחזה סובבת סביב ילד בן שבע שמחליט להכין רשימת דברים ששווה לחיות למענם לאחר שאמו ניסתה לשים קץ לחייה. הרשימה מתחילה עם דברים כמו גלידה, רכבות הרים. וככל שהילד גדל ומתבגר, הרשימה הולכת ומשתנה עם דברים כמו להתפייס אחרי ריב, שיר שמתאים בול למצב רוח. אך יחד עם זאת, הילד מתקשה להתמודד עם המצב. אביו אדם קר שאינו מנסה להושיט לו יד ולכן כשהוא כותב זאת עבור אמו הוא בעצם מוצא פורקן לרגשותיו והרשימה הופכת לסוג של מרפא עבורו: "כשאתה מבוגר ומודע לכל הבעיות שיש בחיים, למורכבות, לטרגדיות, לאכזבות.. הרבה יותר קשה להרגיש מאושר. אני פשוט לא כל כך טוב בזה. זה עוזר לדעת שיש עוד אנשים שמרגישים ככה", נאמר במחזה.
המתרגם אלי ביז'אווי עשה עבודה יפה ותרגם את המחזה באופן שיהיה נגיש לקהל (בעיקר לצעירים שבינינו). במחזה טמון פוטנציאל. הוא ייחודי בסגנונו שכן הוא נשען על שיתוף הפעולה עם הקהל (שמשחק את התפקידים המשניים). וכן הוא מתיימר להעביר מסרים חזקים שהוא מכיל, אבל זה לא עובד. ובמילים אחרות, המסר עובר על ידך ולא מופנם. זה נובע ממספר סיבות. ראשית, המעברים החדים בין הקומדיה לדרמה מפחיתים מעוצמת המסר. רגע אחד ישנו רגע דרמטי מאוד שחווה הילד ושנייה אחריה מעבר חד עם סצנה קומית אשר מורידה מעצמת הסצנה הדרמטית שהייתה לפניה. שנית, הקצב של ההצגה אינו אחיד – מתחיל מאוד איטי ומונוטוני ובהמשך מהיר מדי. בנוסף, מדובר בהצגת יחיד. שזה אומר שמכיוון שאין שחקנים נוספים שישמשו לעזר, כובד המשקל נופל על כתפיו של השחקן הראשי. לכן על הבימוי לעשות שימוש יצירתי במרחב הבימתי העומד לרשותו.
העיבוד הבימתי של שי פיטובסקי שנחשב במאי יצירתי ומוכשר מאוד אינו צולח. אבל אני זוקפת זאת דווקא להנחיות הקשוחות שמקמילן כתב שאינן נותנות מרחב יצירתי: תאורה פעילה במהלך כל ההצגה, שחקן יחיד ללא תפאורה עם מספר מצומצם של אביזרים. החלק הארי בהצגה זו היא השחקן הראשי, היחיד בהצגה שהוא השחקן וקומיקאי דביר בנדק. זוהי הפעם הראשונה בה בנדק, שמוכר מתפקידיו הקומיים בתאטרון ("לא לריב") ובטלוויזיה ("סברי מרנן") מקבל תפקיד ראשי. ולא סתם תפקיד ראשי – תפקיד בהצגת יחיד. זהו תפקיד מאתגר מאוד ואין ספק שקסמו האישי והחמימות שבנדק מקרין בהחלט תורמים לאינטימיות המתבקשת עם הקהל בהצגה מסוג זה. אך יחד עם זאת החלקים הדרמטיים הדנים בכאבו הרגשי של ילד ומאוחר יותר כגבר לא מספיק הובעו. והם נבלעו במסר ההומוריסטי.
