הסתרה או הסברה – איך מספרים להם על השואה?

החלטת משרד החינוך להתחיל את לימודי השואה כבר בגילאי הגן יצרה התנגדות ומהומה. אך האם זו באמת זו טעות לחשוף אותם בגיל מוקדם?

לא זוכרת באיזה גיל נחשפתי לראשונה לסיפורים על השואה מלבד שזה היה די מוקדם.
הדור שלי ושל הורי גדל אל הסיפורים של סבתא וסבא, בני משפחה קרובים- רחוקים, מכרים ושכנים.
אנשים עם מספרים על היד היו חלק מהנוף השגרתי.
ומצד שני היה מין נסיון לגונן, לא לחשוף יותר מדי.
בסופו של דבר את רוב הידע שלי על מה שבאמת התרחש שם, קבלתי בעיקר מספרים שעשו לי סדר בכל פיסות המידע שהתגלגלו לאזני.
לפני כ-4 שנים פרצה סערה עקב החלטת משרד החינוך להכניס את לימודי השואה כבר מגיל הגן מאז כל שנה היא קמה לתחיה מחדש כשמתקרב לו יום השואה.
רבים חושבים שזוהי טעות והילדים צעירים מדי מכדי להכיל נושא שכזה.
אך האם זו באמת זו טעות לחשוף אותם ולו במעט גם בגיל מוקדם?

"אימא, מה זה שואה?"

מתוך טקס יום השואה בבה"ס
מתוך טקס יום השואה בבה"ס

אתמול שוחחה עמי בתי הלומדת בכתה ד' על הטקס שיערך בבה"ס ביום חמישי ועל השירים שתשיר עם המקהלה.
לפתע צעירת הבית, בת הרבע לחמש, הלומדת בגן טרום חובה שאלה: "אימא, מה זה שואה?".
כחלק מהאג'נדה החינוכית בבית אני לא נוהגת לשקר לילדי בשאלות שכאלו בפרט ובהחלט לא מנסה להתחמק או להמנע כלל מתשובות.
מתן הסבר, גם אם קצר ומותאם, עדיף מכלום.
בהתאם לרמת הבנתה ומתוך ידיעה שהיא חובבת מושבעת של אגדות, ביחוד סיפורים בהם הטובים מנצחים את הרעים.
הגרסא הכמעט מדויקת שסופרה אתמול:
"פעם היה איש רשע בשם היטלר.
הוא והחיילים הנאצים שלו לא אהבו את היהודים.
הם קינאו בהם שהיו חכמים ומוצלחים ולכן רצו להפטר מהם.
אבל היהודים היו פיקחים ובעזרת אנשים טובים ממדינות אחרות בעולם כמו : ארה"ב, אנגליה, הולנד ועוד הצליחו לנצח אותו ואת צבאו.
ביום השואה אנחנו עומדים דום בזמן הצפירה לזכר אלו שלא הצליחו להנצל ונזכרים בגבורה של היהודים ובטוב ליבם של האנשים שעזרו ליהודים לנצח."

אגדה שמגדה

יש הטועים שאין טעם להפחיד ילדים ולספר להם על רשעים ואנשים שמתים, האמנם?
וכשאנו מספרים על עמי ותמי שהמכשפה רצתה לבשל, על שלגיה שהמלכה ניסתה להרעיל, על כפה אדומה שהזאב אכל- חשבתם כמה רוע ופחד יש בסיפורים הללו? וזה רק על קצה המזלג.
ברגע שאנו מתאימים את הסיפור בצורה שהם יבינו ולא יצאו ממנו עם פחדים אנו נלחמים בצורה הטובה ביותר בחרדות שלהם הנובעות מחוסר ידיעה או מפיסות מידע ששמעו במקרה, שמעו ממה שחברים אחרים הבינו וסיפרו להם.
לרוב לא יהיה להם צורך להוסיף ולחפור אלא לקבל תשובה על השאלה ולהמשיך  הלאה בחייהם.
העקרונות שהנחו אותי בזמן הסיפור לקטנטנה היו:
1. להרחיק את הסיפור מהמציאות המוכרת ע"י שימוש במילים "פעם אחת היה" המוכר לילדים מסיפורים אחרים.
2. לא להשתמש במילה גרמנים בכדי שלא ליצור פחד מהמדינה בהווה. (שלא יהרוס טיולים ליער השחור).
3. להלל את היהודים בשבחים.
4. לציין שהיו עוד אנשים טובים ממדינות מוכרות אחרות שעזרו.
5. להמעיט במילים מפחידות כגון: מוות, רצח, הרג וכו' אלא להשתמש ב "לא הצליחו להנצל".
6. לתת מידע שימושי כהכנה לצפירה ומניעת בהלה וחרדה.
7. להזכיר שוב ושוב את הסוף הטוב-  ניצחון היהודים.
8. כמובן שאפשר לתת הקבלה לסיפורי חגים המוכרים להם יותר: אנטיוכוס, המן, פרעה  שגם בהם רצו לפגוע ביהודים והם כמובן ניצלו.

אין, אין, אין חגיגה

משום מה כשהסיפור הטוב מסתיים בחגיגה, כזו במציינים בחג שמח, הנטייה היא דוקא כן לספר ואין שום בעיה עם הגיל.
* בחנוכה מספרים על אנטיוכוס היווני, על היוונים ששלטו בארץ ישראל ורצו שכל היהודים יהיו יוונים, על כך שניסו לכבוש את ירושלים.
בלי שום חשש שבטיול הקיץ הילדים יסרבו לטוס ליוון או יפחדו להגיע לירושלים.
* בפורים הם שומעים על המלך אחשורוש ששמע בעצת המן הרשע שרצה להרוג את כל היהודים. המלך שגרש את אשתו כאשר לא שמעה בפקודתו ועבר על נשים אחת אחת עד אשר מצא את היפה מכולן. על אסתר ששקרה למלך ולא סיפרה שהיא יהודיה.
* בפסח הם לומדים על עבדות (מבלי לתת את הדעת על המשפטים שזורקים להם  כבדרך אגב ביומיום כמו "אני לא עובד אצלך, מה אני העבד שלך?"), על מלך שדרש להרוג את על הילדים היהודים. על אימא יהודיה שהשליכה את בנה היאורה. על אלוהי ישראל, הרחום והחנון, שהרג את בכורי המצרים. (ומתפלאים למה יש עדיין שנוקמים בהרג על הרג).

לא אגדה רעי

הילדים שלנו חיים במציאות ולא בסיפור אגדה.
במציאות שכזו הם חווים מוות של קרובים, מי מתוך זקנה או מחלה ומי מתוך פיגוע או פעולה צבאית.
הם יודעים מה זו מלחמה ורצים למקלטים כשיש צבע אדום (נכון שבאזורים מסוימים חשופים לכך יותר מאחרים).
מבינים אובדן כשחיית המחמד האהובה כבר לא איתם.
מרגישים את הכאב, הצער והקושי שלנו בזמן כשאנו לא מספרים דבר.
גם אם נתאמץ לגונן עליהם, לא נצליח לשמור אותם לעד עטופים בצמר גפן בחדר מבודד.
הם חיים את החיים.
ועל כן עלינו לכבד אותם כבני האדם שהם ללא קשר לגודלם ולגילם.
לתת לילדים את הביטחון בכך שאנו משתפים ולא ממדרים אותם.
להסביר את המציאות במילים שלהם כך שיוכלו להבין ולקבל במינימום חשש.
לגרום להם לתת בנו אמון ע"י יושר.
האמת היא ההגנה הכי טובה שנוכל לתת להם.

מתוך טקס יום השואה בבה"ס
מתוך טקס יום השואה בבה"ס

** חייבת לציין שאינני מורה, גננת, אשת חינוך או פסיכולוגיה.
אלא אימא (מעל ל- 13.5 שנים) לשלושה ילדים, המביאה בפניכם את דעתה.

לימור גרוס-קלינגר
אמא לשלושה מדהימים וכלב אחד. המתבגר המאתגר, ילדת השוקולד רבת האשכולות והפושעת קטנה שרק נראת מפורצלן. הצצה אל עולם האימהות בפרט, הורות בכלל ומה שביניהם... קצת מתכונים והרבה המלצות: ספרים, סרטים, סדרות ועוד. יצירה ורעיונות מקוריים לימי הולדת. בקיצור - אין רגע דל!