מבוא להיריון א'
תחילה ברור היה כי מרגע קבלת ההחלטה לשנות סטטוס מזוג למשפחה
היריון מהר יגיע ותינוק חיש יפציע ,
אך זהו…………שלא.
התלהבות שלוותה תחילה באופטימיות והתרגשות, הלכה ודעכה
עם עוד חודש שחלף
עוד חודש ובו ניסיון להיכנס להריון,
עוד חודש בו תשובה שלילית,
עוד חודש בו החלום שהמחזור יאחר,
עוד חודש בו הרצון להשוויץ בבטן רק גובר,
עוד חודש בו לא רוצים, חוץ מהריון,
שום דבר אחר!
הכמיהה להיות הורים הפכה לשגרת חיים,
כזו הכוללת מעקבים אחר תאריכים,
בדיקות פולשניות וביקורים תכופים
אצל רופאים שדרך אגב,
הצביעו כולם פה אחד,
כי הכול תקין!
וחלף לו חודש, חלפו להם חודשיים,
שנה, שנתיים ויותר..
הסבלנות ממש לא השתלמה
כי דבר לא קרה..
כך שעל אף הרצון שלנו לנסות להרות
בדרך טבעית ולא רפואית,
קיבלנו עצתו של הרופא
להתחיל בטיפולי פוריות,
בכדי להגדיל את הסיכויים
וליצור הזדמנות
ואז…עוד לפני שהספקנו בכלל להתחיל,
המחזור, איחר!
סופרת כל יום.
כל דקה.
כל שניה.
מריצה ביומן תאריכים.
בודקת בספרים את כל הסימנים
ויחד עם ניצוץ קטן של תקווה שהטוב ביותר באמת קורה,
עדיין חוששת שאולי מדובר בסתם איחור… וסתם במקרה.
ממאנים להאמין,
האם סוף כל סוף אנחנו בהריון?!
או שמדובר בעוד כישלון?!
לאחר כמה ימים של איחור, עושה בדיקה
וסוף סוף – שני פסים אדומים כהים וברורים!!
הפסים להם ייחלנו במשך 4 שנים.
תחושה עילאית, הלב מתרחב, עונג צרוף,
חיוך של אושר מרוח על הפרצוף – יש! הצלחנו!
התגשם לנו חלום ובשעה טובה אנחנו בהריון!
זכינו במתנה גדולה ויקרה מכל,
הריון בריא ומקסים שהסתיים בשבוע 41
בלידתה של ילדתנו המקסימה, גאיה.
איך משנים פה סטטוס?
לאחר מספר שנים,
מצוידים וגאים בסטטוס שלנו כהורים,
מחליטים שלדרך שוב יוצאים.
חדורי מוטיבציה
ומטרה להביא ילד נוסף לעולם,
מקווים כי הפעם זה יהיה צ'יק צ'ק
ונהיה כמו כולם.
מממ…האמנם?!
ושוב כמו לפני שנים, כמו פזמון חוזר…
חלף לו חודש, חלפו להם חודשיים
ועוד שנה והנה, שנתיים…וכבר הרבה יותר.
היריון שמבושש לבוא מהיעדר סיבה מסוימת
זיכה אותנו בכניסה לקטגוריה מהממת:
"מאותגרי פוריות", פששש איזו זכות.
קטגוריה בה נכללים אלו
שלא מצליחים להרות
מסיבה לא מוסברת,
טוב בואו נודה,
זו האבחנה הכי מעצבנת!
אז הפעם, החלטנו שלא ממתינים
ושכן מתערבים לטבע בעניינים
ומתחילים די מהר בטיפולים.
שלב ראשון – הזורעים ברינה יקצורו? הזרעה (IUI):
התחלנו טיפול הזרעה
בו האישה לוקחת הורמונים
ובסמוך למועד הביוץ
הגבר נותן זרע במעבדה
שמעבירה אותו תהליך השבחה.
את הזרע, הרופא מזריק ישירות לתוך הרחם
ואז ההפריה מתבצעת באופן טבעי בגוף.
לא מדובר בהליך כירורגי
והוא, כביכול, מהיר וגם לא מלווה בכאב פיזי
(אך הנפש, מה איתה?)
עם הזמן, לשון יחיד התחלפה בלשון רבים ועברנו כמה וכמה טיפולים,
כל פעם הייתה ציפייה ותקווה,
אך דבר לא קרה.
הפרופסור הציע לעבור לשלב שני,
לטיפול המתהדר בסיכויים גבוהים להצלחה
כן, זה הנקרא 'הפריית מבחנה' (IVF).
חייבת להודות
ההצעה הייתה מאד מפתה 'לכאורה',
מאחר שהביאה עמה תקווה חדשה להצלחה,
אך, עם זאת,
גם לוותה בחששות וברגשות מעורבים
שכן מדובר בתהליך הרבה יותר קשה ומורכב
ו… אוףףףףףף! איך הגענו לכזה מצב?!
שלב שני – מבחינה במבחנה (IVF)
הפעם, מדובר בהזרקת הורמונים באופן עצמי
בעזרת מזרקים המגיעים מוכנים בכל הגדלים ובכל המינים.
תפקידם – לגרות את השחלות ולגדל זקיקים.
אחרי מלא זריקות בבטן, בישבן ומעקב צמוד, בסמוך למועד הביוץ,
האישה מקבלת עוד זריקה אחת באמצע הלילה, המכינה אותה לשלב השאיבה,
שלב המתבצע בהרדמה מלאה.
לאחר השאיבה,
מעבירים את הביצית והזרע למעבדה
במטרה לאחדם לעובר, שלרחם מוחזר.
לא פשוט ולא קל
אך,מאחר ומקדש את המטרה
אז מדוע להתמהמה בכלל?!
וכך, נכנסים שנינו לסדרת טיפולים אינטנסיביים במשך חודשים ארוכים.
11 סבבים! כל חודשיים! ללא הפסקה!
לא רואים בעיניים!
ובסיומו של כל סבב, בכל פעם מחדש, ממתינים 12 ימים.
12 ימים המרגישים כמו נצח נצחים
שבסופם ממתינים… וממתינים…וממתינים…
עם בטן מלאה (תרתי משמע)
לצלצול המיוחל, לקבלת התשובה
מהיחידה לטיפולי הפריה
ואז הטלפון מצלצל ו… שוב, התשובה שלילית.
שחקנית ראשית שפופה על הבמה
מכורח הנסיבות הזרקור מושם כולו על הגוף, השפעת הורמונים, כאבי זריקות, מצבי רוח
ושחקנית אחת ראשית
שעומדת שפופה על במה,
הנפש שלי שצועקת רצון, כמיהה ואכזבה.
אכזבה מהרופא
שהבטיח כי הטיפול הזה הוא הכי שווה,
אכזבה ממצבנו המבאס הזה,
אכזבה אפילו ממנו, הבורא…
שרואה אותנו כל כך משתדלים,
ובכל זאת, ומשום מה,
מוליך אותנו בדרך הקוצים,
האם בסופה יניבו הביצית והזרע
עוד ילדים?
מאד מתסכל לחיות בשגרת HOLD שכזו,
המחייבת דבקות ללוחות זמנים מדויקים שבגינה:
לא יוצאים לטיולים,
לא נרשמים ללימודים,
לא משתתפים בחוגים,
לא מבלים עם חברים,
לא מתכננים,
לא עושים שינויים בחיים,
לא נהנים.
מרגישים כי הרצון לראות מקל עם שני פסים
עוצר לנו את החיים
מדוע לא מצליח לנו כמו לאחרים?
ואם כבר דיברנו על אחרים,
זה הרגע להמלצה בשבילכם –
אילו משפטים לא מומלץ להגיד לנו, ה"מאותגרים":
המאמינים
את חייבת לקשור סרט אדום, לקרוא תהילים, ללכת לרבנים, לטבול במקווה,
לברך פעמיים על החנוכייה,
לשתות מיץ מקודש של רימונים,
בעלך חייב להחליף מזוזות,
להניח תפילין
ושניכם צריכים להשתטח
3 פעמים על קברי צדיקים!
הקוראים
בכל ברית קוראים לי לשאת את התינוק,
בכל הפרשת חלה קוראים לי
לקלוע מבצק צמות.
בכל פעם שמישהי בהריון היא קוראת לי להיצמד ולהתחבק כדי שאוכל "להידבק"…
מספרי הסיפורים
אלו שדודה שלהם הייתה במצב דומה וכעת יש לה 5 ילדים, בלי עין הרע.
אלו שיש להם חברה שניסתה להיכנס להריון 12 שנה
וברגע ש"שחררה" –
ראו איזה פלא,
נכנסה להריון עם שלישייה.
אלו שהשכנה שלהם
ניסתה להיכנס להריון במשך 8 שנים
והפסיקה את כל ה"שטויות" והטיפולים,
אימצה ילדה ומיד נכנסה להריון טבעי בלי בעיה…
היודעים
יהיה בסדר, פשוט תירגעי.
אתם צריכים לחשוב רק חיובי!
לא נורא, לפחות יש לכם כבר ילדה אחת (:
חבל, חבל שחיכיתם כל כך הרבה…
זה רק, אבל רק, בגלל שאתם חושבים על זה ומתעסקים בזה כל היום.
כל עכבה לטובה!
יכול להיות שאתם לא מחשבים נכון את הביוץ.
כשרוצים משהו חזק –
צריך להניח לזה ואז זה יבוא.
אל תדאגו, אלוהים יודע מה הוא עושה…
אז נכון! אלוהים יודע, זה בטוח!
השאלה אם גם אתם יודעים מה אתם עושים כשאתם זורקים כאלו משפטים?!
אני מסכימה, ובאמת מאמינה,
כי קיים קשר הדוק בין נפש וגוף בנושא פוריות
אך הוא לא כמו שלכולם נדמה,
הצהרות כאלו מהסביבה
שמקשרות בין מתח ולחץ של האישה
לבין קושי להרות
עושות בדיוק את העבודה ההפוכה.
ובינתיים, בהפסקות של בין הטיפולים…
לפני שנה
יום אחד, בלי הכנה, זה קרה!
הכרתי את הסימנים!
הייתה לי תחושה שאני בהריון,
אך פחדתי להתאכזב.
כי אם זה לא,
אז לא אוכל לשאת שוב את הכאב.
עשיתי בדיקה ו….
הופיעו 2 פסים אדומים כהים וברורים!
סוף סוף אנחנו בהריון! לאחר 7 שנים!
ובדיוק כמו בהריון הראשון,
באופן טבעי וללא טיפולים
מרוגשים, מאושרים, מרוצים,
אחרי תקופה כה ארוכה,
סוף סוף בדרך להרחבת המשפחה.
ההתרגשות בשיאה,
בינתיים שומרים רק לנו את זו הבשורה.
ביקור ראשון אצל הרופא:
בודק ומאשר בחיוך רחב
"יש דופק לעובר וכי הכול תקין".
ביקור שני אצל הרופא:
בודק…. סבר פניו מאופק,
רציני, התעכב לדבר…
ואז בקול נמוך ושקט אמר:
"אני מצטער, אין דופק, זה נגמר".
דממה
על טופס סיכום בדיקה – התנוססו להן
שתי מילים: "missed abortion"
קבעו לי תור לביצוע גרידה.
רגע, דקה, תנו לעכל את הבשורה.
לא מאמינה.
בהריון ראשון זה הצליח,
למה אי אפשר גם הפעם להרוויח?
איך יכול להיות ואיך זה הגיוני
שאחרי כל כך הרבה שנים
סוף סוף הייתי בהריון כבר יותר מחודשיים
ושכבר לא אהיה במצב הזה יותר
ממחר, מחרתיים?
בכי, כעס, עצב, רוגז, עצבים.
דמעות, רגשות מעורבים.
יושבים שנינו יחד, מכונסים, עצובים
ושקועים במחשבות, הרהורים,
מה היה אם…?!
בקושי רב ובלית ברירה מפעילים שוב את מנגנון ההגנה: "לא נורא, זה כנראה לטובה",
"לפחות זה קרה עכשיו, בשלב יחסית מוקדם" ו"איזה מזל שלא סיפרנו לכולם"…
הימים חולפים,
אט אט מפנימים, מעכלים, מתאוששים, מקבלים ובעיקר, מבינים.
מבינים שמחד, ההיריון לא צלח
אך מאידך, קיבלנו מתנה,
פידבק, טפיחה על השכם,
הוכחה שתכלס אנחנו מסוגלים.
זה אפשרי והתעברנו באופן טבעי
ובפעם הבאה, נגיע לסוף חודש תשיעי.
הפעם הבאה, עדיין לא הגיעה,
כבר לא ממש מפתיע,
וכך, אחרי תקופה ארוכה
בה יחידת ה IVF הפכה לביתי השני,
ביציות בכל מקום,
זרעים שמופיעים לי בחלום
ו… הריון שלא צלח, נראה לי שדי בכך!
יוצאים להפסקה
החלטנו פה אחד – מפסיקים עם הטיפולים!
חייבים אוויר לנשימה!
ותכלס, לראשונה, הברקנו עם אחלה רעיון,
סליחה על המילה אך …קיבינימט הכול!
מכינים רשימה של כל מה שפספסנו
ומה רוצים לעשות ביחד ולחוד:
לטוס, לטייל, ללמוד,
להשתעמם, לקרוא, לחשוב,
לרכוש ספה חדשה, להתקדם בעבודה,
לעשות אהבה, לשתות שתיה חריפה,
לצאת לבלות ובקיצור, לעשות כל דבר
שלא קשור במונח "להרות"!
ימים של אושר עילאי לגוף ולנפש,
משוחררים מעולו של הטיפול, ה"פרוטוקול",
ללא הורמונים, ללא תרופות, ללא בדיקות, ללא זריקות, ללא שאיבות, ללא החזרות…
ובעיקר – ללא אכזבות!
נושמת, מתחזקת, משתקמת, מתעמלת, נוטלת תוספים, עושה טיפול דיקור במחטים,
כזה שנוגע בדיוק בסימפטומים הנכונים
ומפחית את כל המתח והעצבים
שהצטברו במשך השנים,
מצב רוח מרומם,
חוזרת למסלול החיים הטובים, השגרתיים,
מרגישה בעננים…
כן! מודה שלא הרגשתי כך שנים.
ולא! לא רוצה לחזור לשגרת הטיפולים!
וואו!
זהו? באמת מפסיקים?
החלטה משמעותית,
החלטה אמיצה!
החלטה מחמיצה…
החלטה שיש לה השלכה
שאולי כך נישאר, זוג + ילדה אחת ולא יותר…
מדברים על זה,
תוהים,
צוחקים,
בוכים,
מתחבקים…
ופה אחד מחליטים
כי מעתה ועד הודעה חדשה,
מפסיקים עם הטיפולים.
מודים על היש,
חיים את ההווה
ומה שיהיה- יהיה!
סיכום לבנתיים ותרפיה בכתיבה
נכון להיום, עדיין לא בהריון שני,
אך שלמה, שמחה ומאושרת בחלקי.
הכתיבה עבורי היא חלק משמעותי
שאני מאד אוהבת ומוקירה
וכעת, יותר מתמיד, גם מבינה מהו כוחה.
היא מאפשרת לי לעבד רגשות ומחשבות
ולשתף אתכן בסיפור שלי,
לשחרר ולא להתיימר,
לא לשפוט ולא לבקר
כי במסע להגשמת חלום הה(ו)רות לכל אחת הדרך שלה להתמודדות.
לאלו שרוצות ילד ראשון,
לאלו שמשתוקקות לשני,
לאלו שחולמות על שלישי ורביעי…
לאלו שעבורן ילד זה לא רק ביצית וזרע –
אלא ביצית, זרע, גירוי שחלתי, שאיבה, הפריה, מיקרו מניפוציה, החזרת עוברים, מינונים, סבבים, המתנה, דימום, אכזבה,
איקקלומין, מעקב זקיקים, דקקפטיל, עובי רירית, אוביטרל, הרדמה, ביתא, חדר אחיות, שלפוחית מלאה, פרוגסטרון, אולטרסאונד, גונאל F, זריקות…
מאחלת לכן (וגם לי) בשורות טובות,
לב מתמוגג מנחת ושנצא בידיים מלאות.