תשעה חודשים של מחאה מנקודת מבט של שלט

גילוי נאות, אני בתולת מחאות, תופסת מעצמי אישה מעורבת וחברתית אבל מעולם לא יצאתי לרחוב ומצאתי עצמי מגיעה למחאה בבלפור בלי שלט ומה זו מחאה בלי להעביר מסר?

הגעתי לבלפור כמעט כל שבוע, ראיתי את היצירתיות של כולם על השלטים אבל לא מצאתי את השלט שיעביר את המסר שאני רוצה להעביר.

ערב אחד ראיתי את המסר שלי בידיים של שושקה המוכשרת והיצרתית! "אנחנו האנשים להם חיכינו" , בום.

ארבע מילים שתיארו לי בדיוק מה שהרגשתי. אנחנו ,אני, האנשים מהעם, שישבנו על הספה, קמנו ובאנו. אני חלק מהאנשים להם חיכינו וקיוויתי  שכשאחזיק את השלט מי שעוד יושב על ספה יקום ויצטרף ומי שיראה את השלט בבלפור יתחבר וימשיך לבוא, ידעתי שיש לנו דרך ארוכה לעבור.

.פניתי לשושקה במייל וביקשתי את הקובץ להדפסה, לא עברה דקה ויחד עם מייל שמח חזרה קיבלתי  את הקובץ יחד עם  קובץ נוסף: "הנשים להן חיכינו".

התלבטתי באיזה קובץ להשתמש ובסוף בחרתי את "אנחנו האנשים להם חיכינו." חשבתי  שהמסר יותר רחב, שלא יפנה רק ל 51% מהאוכלוסייה.

ערב אחד באחת הצעדות מגשר המיתרים לרחוב בלפור, החזקתי את השלט ביד אחת ובשניה צילמתי עם הנייד. אחד המפגינים, מהאנשים להם פחות חיכיתי… שאל אם יכול לעזור ולסחוב לי את השלט עד לבלפור בזמן שאני מצלמת, קפצתי על המציאה…

ערב שלם חיפשתי אותו בבלפור, מסרבת להאמין שאחד מאילו שחיכינו להם, הרים לי את השלט. זה שלט גדול ובולט, לא הייתה אמורה להיות בעיה לאתר אותו, אבל הוא נעלם.

קופצת על ההזדמנות והפעם מחליטה להדפיס דו צדדי, שלט של צד אחד זה בזבוז שטח פרסומי (-:  בצד אחד, אנחנו האנשים להם חיכינו ובצד השני, אנחנו הנשים להן חיכנו, בום, מתחברת למסר עוד יותר. נכון כולנו האנשים להם חיכנו אבל… הנשים, אך הנשים, הגיע הזמן שנהיה נוכחות בכל צמתי ההחלטות שנפסיק להימנע וניקח צעד קדימה לשויון חברתי,מנהיגותי. מאותו היום, זה השלט שלי!

כל צעד שני שלי, נערות ונשים עוצרות אותי ומבקשות לצלם את השלט , אני מציעה להן לקחת את השלט ולהצטלם איתו, לא אותי הן צריכות בתמונה אלא את עצמן, להבין שהגיע הרגע.

פתאום עוצרת אותי מפגינה,מתעניינת ושואלת על השלט ומבקשת שאדפיס גם לה ואני מדפיסה ושבוע אחרי שוב… ושוב מדפיסה…

עוברת  שוב על הקבצים ששושקה שלחה לי וקולטת שיש גם קובץ לרוחב, מדמיינת עצמי אוחזת בבאנר, מחייכת לעצמי ומדפיסה אותו באורך שלוש מטרים על מטר ויש לי באנר!

ערב אחד תפס אותי נער,אמר שלא מבין את המסר, ביקשתי שידמיין כנסת בה מכהנות 60 חברות כנסת, האם, השיח יהפוך להיות טוב יותר? פחות כוחני, יותר מעצים, פחות אגו ויותר עשיה? ראיתי את גלגלי המחשבה מסתובבים במוחו. בערב אחר, שאל אותי מישהו שהפך מאז חבר למחאה, לאיזה ארגון אני שייכת? עניתי שבאה מטעם עצמי, מאז כבר קיימנו כמה שיחות על מקומן של הנשים בפוליטיקה ואיך ומי ומתי נגרום לזה לקרות.

ממשיכה ומגיעה כל שבוע עם השלט, לאן שהמחאה לוקחת אותי,  פעם לראש העין להזכיר לגנץ שיש לו אחריות כלפי מי שהצביע לו, פעם להפגנה בבית המשפט העליון, לחזק את השופטים בפתיחת משפטו של הנאשם, פעם על הגשר בקיבוץ עינת ובסוף בכל מוצש בגשר המיתרים לבלפור.

שבוע אחד בצעדה ספונטנית ביציאה מרחוב הפורצים השלט ואני פוגשים את המכתזית, זה היה אחד הרגעים בו תפסתי את הראש, מבינה שוב שאם אני ,אזרחית שלא מהווה שום איום אלים על אף אחד, חוטפת מכתזית, חוזרת רטובה ומושפלת הביתה וכל זה בלי שום התרעה, הגיע הזמן שכולם יקומו מהספה,כי מחר זה כולנו.  זה פשוט לא הגיוני בשום קנה מידה, אבל שום.

הבאנר גדול מחייב אותי למצוא פרטנריות לצעדה ולשמחתי יש הרבה כאלו כמו אפרת, אלה, חגית אילנית ועוד. לפעמים הבאנר נשאר בתיק ואני צועדת רק עם השלט. לפעמים אני רוצה שמי שלפני יקרא את המסר של אנחנו הנשים להם חיכינו ולפעמים למי שמאחורי,אז אני מסובבת את השלט.

עוד לא נגמר אבל הגיע הזמן להיפרד מהשלט, אז בשבת האחרונה הבאתי איתי טוש שחור וחיפשתי במהלך הערב את אילו שהפכו להיות עבורי, קפסולת המחאה! קודם כל החתמתי את שושקה ,בכל זאת היצירה הזו שלה ואין כמו חתימת מקור, רועי המחופש לביבי במידי אסיר ואת דקלה שבאה כל שבוע עם כל הילדים, את אורלי בר לב שעושה בית ספר לתקשורת הממסדית ואת השוטרת "אז אולי יהיה פה יותר טוב": או שבעצם "כבר יותר טוב…", את בן וגלעד ועוד צלמי המחאה מוכשרים שבזכותם יש גם תיעוד לכל מה שעברנו, את אמיר שהגיע איתי כל שבוע והפעם בא בהרכב משפחתי מלא, את רועי פלג מחקירה עכשיו, את היפות מפינק פרונט, את האשה המדהימה שלצערי לא שאלתי לשמה, היא מגיעה בקביעות מידי שבוע ומחלקת מדבקות מספרים, כדי שנדע כמה מפגינים הגיעו, את נירה וסרג'יו וקובי ,יהלי, תמי ואיך אפשר בלי לתפוס חתימה גם מליאור אשכנזי, עידן אלטרמן ואחינעם ניני… ועוד ועוד ויש לי עוד מקום לכל מי שחיפשתי לא מצאתי בתוך ה 55000 שהגיעו לערב העוצמתי הזה.

אני אופטימית ואחת מהנשים להן חיכינו, זה הזמן שלנו, אנחנו נייצר את השינוי, בלעדינו זה לא יקרה!