מרים פרץ בת השבע עשרה מתה ביום חמישי שעבר, ככל הנראה ממנת יתר. גופתה נמצאה בדירתו של גבר אשר נעצר בחשד לגרימת מותה ברשלנות ובחשד להדחת קטינה לשימוש בסמים.
מרים המתינה תשעה חודשים למקום במעון לנערות בסיכון ומשלא נמצא לה מקום כזה היא הושארה לחסדיו של הרחוב, לחסדיו של הרוע, במקרה זה רוע בדמותו של גבר פוגע ומנצל אשר ככל הנראה הציע מקום לשים את הראש וסמים כדי לשכוח מהחיים המחורבנים ובתמורה פגע וניצל.
כמה בקלות כולנו חוזרות וחוזרים על מנטרות ריקות מתוכן בדבר קדושתם של רעיונות כאלה ואחרים. הצבא קדוש, העם קדוש, האדמה קדושה, התורה קדושה. הכל קדוש מלבד הדבר האחד והיחיד שבאמת קדוש – החיים. והנה, אנחנו שוב ושוב לומדות/ים שגם החיים, החיים עצמם, הקדושה שלהם אינה שווה פרוטה. אחרת איך ניתן להסביר את מותה של נערה שלבו של איש לא נכמר עליה עד הרגע שבו זה הפך להיות מאוחר מדי? לא ניתן ליישב את הטראגיות ואת זילות החיים.
מרים פרץ ז"ל, הושארה לחסדיו של הרחוב (אלבום פרטי)
גם את הזעם אין לאן להוליך. השר המושחת וחסר הלב חיים כץ, הוא וחבר מרעיו הצהירו על רפורמה בתחום המעונות לנערות ונערים בסיכון. רפורמה. שם מכובס להתעלמות מוחלטת ממצוקה בתמורה לעוד הפרטה ועוד הזדמנות ליצירת הכנסה למי שכיסיהם כבר מזמן עלו על גדותיהם. הכסף הוא חזות הכל ומצוקתם של ילדות וילדים היא מטבע עובר לסוחר. במעון אליו מרים היתה אמורה להיכנס דווקא יש מקום לקליטת נערות נוספות, אבל אין צוות. אין צוות בגלל אותה "רפורמה" שכולה מעשה נבלה. אז מרים נשארה בחוץ והחוץ הרג אותה. וכולנו הרי יודעות ויודעים היטב – איש מהאחראים למחדל המתמשך והמחריד הזה לא יבוא על עונשו. זה פשוט לא יקרה.
כמו תמיד כאשר המערכת הדורסנית, שלעד תהיה חזקה מאתנו, הופכת את חיינו לעניין של עלות תועלת, גם הפעם אנו נותרות/ים עם הכאב, עם הזעם ועם חוסר האונים. כי עובדה, המערכת שוב ניצחה. השיגה את שלה. נכון, גם הפילה ועוד תפיל חללים בדרך, אבל למי אכפת?
שתי שאלות על כולנו לשוב ולשאול בעקבות מותה של מרים, שבעיניי הוא הירצחה. השאלה הראשונה – מהו המחיר העצום והבלתי נתפס שכולנו נשלם על הנטישה המוחלטת של נערות ונערים לגורלם האכזר. עוד ועוד ילדות וילדים גדלים כאן לתוך מציאות חיים של מצוקה, נטישה, פגיעה, התדרדרות שאין לה עצירה, טראומות חוזרות ונשנות, היעדר מוחלט של מענה, של יחס, של יד מכוונת, של חום, של אהבה, של הכלה, המשך הפגיעה, בריחה לעולמות של הרס עצמי, של התמכרות, של אובדנות, המשך המצוקה וההתדרדרות והפגיעה וכתוצאה מכך כמובן הרחקה מוחלטת מהחברה, שחזור הנטישה וחוזר חלילה. כל זה אינו קורה ביקום מקביל. כל זה קורה בחצר האחורית של כולנו. זה מגיע וימשיך להגיע אלינו. גם אנחנו ניפגע. גם ילדינו. האם זה לא אמור להיות אכפת לנו או לפחות ממש ממש להדאיג אותנו?
חיים כץ, המקרה הזה רובץ לפתחו (צילום: לע"ם)
השאלה השניה – האם משהו מכל זה יוכל אי פעם להשתנות. בעניין זה לצערי אין לי אופטימיות להציע. את מה שקורה למי שכבר פצועות ופצועים אנחנו רואות/ים עכשיו בזמן אמת. מי יתקן? מי ישפיע? מי ישקיע שנים ועוד שנים של טיפול והכלה וסבלנות ורצון ואמונה בהצלת חייהם של נערות ונערים בסיכון? ומה עם הפגיעות שעוד לא קרו אבל ייקרו אם דבר לא ישתנה? איך ישתנה? איך תשוקם מערכת הרווחה הרקובה מן היסוד? אני חלק מהמערכת הזו ואומר זאת בכאב ובתבוסה. כסף הוא לא הנקודה. כסף הוא משאב והמשאב יופנה למקומות בהם הוא נדרש אך ורק אם תפיסת העולם תשתנה. כל עוד החלש ייתפס כחריג, כדוחה, כמי שאשם בחולשתו, כמי שיש להתרחק ממנו, כמי שמקלקל לאחרים, כמי שעולה לנו ביוקר וחי על חשבוננו; כל עוד נסיר מעצמנו באופן מוחלט כל שריד לאחריות למה שקורה לאחרות ואחרים מקרבנו; כל עוד לא נלמד חמלה ושוויון ושותפות וחוסן וערבות הדדית, לא תהיה לנו תקנה.
יהי זכרה של מרים ברוך. אני מבקש מהיקום שדמה, שהותר על ידי פוליטרוקים מסואבים, יינקם.