החיים בצל הכאב – ביקורת על ההצגה "מתאבל ללא קץ" (תאטרון הקאמרי)/מיכל ליבר-רונן

בחורה עם מחשב נייד

אחת ההגדרות המילוניות למילה אובדן היא "דבר שהיה ואיננו". וכשמדברים על אובדן של אדם יקר, קשה להבין איך בבת אחת מהמצאות קרובה הוא נגוז למקום אחר, נסתר ונעלם. התמודדות עם האובדן היא מנת חלקנו בשלב מוקדם או  מאוחר בחיים. אך הנושא הכבד והקשה אינו חלק מהשיח ואנשים שחיים עם האובדן,  צריכים להתמודד לבדם עם הכאב. הכאב הטורדני והבלתי נסבל שהוא נטל קשה מנשוא. המחזאי, סופר ומשורר חנוך לוין החליט להתעמת עם הנושא המורכב הזה וכתב עליו את המחזה "מתאבל ללא קץ". מחזה שכבר מצורת בנייתו, כהצגה בתוך הצגה ניכר שמדובר במחזה חכם ומרענן. ומעבר לכך הוא טרגי, פיוטי, בכייני, עמוק ובעל רבדים שונים שמתגלים בכל קריאה, שמעירים ומאירים את החיים במשמעות אחרת. וכמו שנאמר במחזה: "והנורא מכל עוד לפניך: האחרים ישובו עוד מעט לעסקיהם, רק אתה תישאר לבד…בשורת איוב מאמש הופכת לחלק מחיי, ואתה תחיה אתה, היא ואתה, איש וחטוטרת, והכאב ייעשה עמום, החוד יקהה, חייך יהיו לרמץ קר..".

טל וייס, ערן מור, אור אשכנזי. צילום:רדי רובינשטיין
טל וייס, ערן מור, אור אשכנזי. צילום:רדי רובינשטיין

תקופת המחזה אינה מצוינת אך ניכר כי מדובר בתקופה קדומה, שכן המחזה מתרחש בארמונו של מלך. המחזה מתחיל עם פטירת בנו הקט של המלך, אירוע מכונן וקשה. המלך אינו מסוגל להתגבר על אותו יום טראומתי ושרוי באבל תמידי. מאוחר יותר יוצא המרצע מהשק ומתגלה תמונה אחרת. מתברר כי סצנת מותו של הילד מבוימת ומדובר בטקס. טקס שמתרחש פעם בשנה, ביום השנה למותו של הבן ומשחזר מילה במילה ותנועה- תנועה את רגעיו האחרונים של הבן יחד עם אנשי המקצוע שאפפו אותו. כאשר כל שנה באותו יום, ילד אחר מובא לארמון ומומת בשנה ומותיר אחריו הורים מתאבלים. בשנה השביעית לטקס, חל שינוי והמלך מתפכח ומבין כי הקתרזיס הרגשי אינו עובד יותר. הוא מגיע לתובנה שבנו לא יחזור והקרבת קרבנות אחרים במקומו לא משתווה לכאב שחש ברגע המקורי. וכמו שחוזה במחזה מומחה הנפש: "נבור בפצע אדוני, נבור  עמוק, תן לזה להישפך החוצה. לעולם לא תתנחם, לא יוקל לך, לעולם לא תדע הפוגה בכאבך".

מחזה זה משויך למחזות שכתב לוין בעשור האחרון לחייו והוא שונה מקודמיו. מדובר במחזה כבד ומלנכולי והוא מבוצע לראשונה בתאטרון רפרטואר. על מלאכת הבימוי הופקד במאי הקולנוע, ארי פולמן. פולמן שמוכר מסרטי האנימציה שביים ("ואלס עם באשיר" ו"כנס העתידנים") עושה את צעדיו הראשונים על במת התאטרון. ולמרות הסיכון שמשתמע מהבחירה בו, הוא מוכיח כי עשייתו בתאטרון לא פחות טובה מהקולנוע, ואף מרשימה יותר. ראייתו הקולנועית נותנת פרספקטיבה שונה שתורמת למחזה המורכב להראות כה ייחודי ונפלא. פולמן יחד עם התפאורן דוד פולנסקי בנו במה קודרת בצבעי שחור-לבן-אפור, צבעים התואמים את רחשי ליבו המלנכולי של המלך. הבמה מורכבת ממיטת הבן, גרם מדרגות, מעין מגדל גבוהה שממרומיו משקיפה הזמרת מלמעלה על המתרחש וחלונות עגולים שמאפשרים הצצה לעולם שבחוץ. השימוש בצלליות ואנימציה של עצים וציפורים בחלונות (רם שחף ויואב כהן) מרשים ומוסיף מימד אנושי נוסף למתרחש. השימוש המושכל באביזרים השונים, כגון רקדניות שעטו תלבושות של צעצועים, עזרו להמחיש כי מדובר בחדר של ילד.

צילום:רדי רובינשטיין
צילום:רדי רובינשטיין

תלבושות השחקנים בצבעי לבן ושחור, עליהם עמלה אורנה סמורגונסקי מתמזגות עם צבעי הבמה, פרט למלך שעוטה גלימה אדומה. שילוב הצבעים הכה דומיננטי מדגיש את היות המלך השליט הבלתי מעורער בכל המתרחש סביבו. התנועה (אנדריאה קונסטנזה מרטין) המתואמת של כלל השחקנים תורמים לתחושה רובוטית, הממחישה את רעיון הטקסיות החוזרת, קרי, ההצגה בתוך הצגה. אחת הסצנות היפות היא הליכתם המתואמת של צמד הרופאים: ערן מור וטל וייס. כלל מרכיבים אלה יחד עם ההפקה המוזיקלית של אפרת בן-צור ועומר הרשמן יוצקים יחד מופע תיאטרלי עצוב, מזוכיסטי וייחודי. השילוב של הגיטרה, התופים והקולות (עומר הרשמן, גיורי פוליטי ועינב ג'קסון כהן) יחד עם קולה הייחודי של אפרת בן-צור ופריטתה  על כלי האוטוהארפ שורטים את הלב ועוזרים למסר הכה חזק לחלחל פנימה.

אפרת בן-צור.  צילום:רדי רובינשטיין
אפרת בן-צור. צילום:רדי רובינשטיין

הצגה מסוג זה מכילה תפקידים קטנים למדי אך אנסמבל השחקנים ממחיש כי אין תפקידים קטנים כי אם שחקנים קטנים. בלטו במיוחד מיה לנדסמן הנפלאה כאחות הרחמניה, יואב לוי כמומחה הנפש במשחק חזק וכריזמתי ודויד בילנקה כאב השכול הקודם במשחק מרגש. מוריס כהן מגלם את המלך – התפקיד הראשי. כהן שמוכר בעיקר מהסרט "אבינו" או מתפקידו הטלוויזיוני ב"מופע שנות השמונים" חוזר לתאטרון הקאמרי. קולו של כהן היה מעט מאכזב בחלק מהסצנות ולא נשמע מספיק דומיננטי וסוחף. אך יחד עם זאת, כהן מרשים, כריזמתי ומפיח רוח חיים בתפקיד המאתגר שניתן לו. לסיכום, מדובר בחוויה עוצמתית, קשה שלא נותנת מרגוע.

ההצגה מציפה במחשבות על כאב, על צורת ההתמודדות אתו, על השגרה שממשיכה ובעיקר על אפסיות החיים. וכמו שאמר הרופא הראשון בהצגה: "ובינתיים יחלפו ימים, שמש תזרח ותשקע, ואנו לא נחוש. ובעוד שנה נאמר: 'מה, כבר שנה?'  ועוד כאלה הבלים. ונצחק בעליצות כאילו הימים עוברים, ולא אנחנו".

מוריס כהן ומיה לנדסמן. צילום:רדי רובינשטיין
מוריס כהן ומיה לנדסמן. צילום:רדי רובינשטיין