ביום חם במיוחד, כזה שכמעט מרגישים בו את "50 מעלות בצל", מצאתי את עצמי בורחת מהשמש אל תוך דיזנגוף סנטר – רק כדי לגלות שהיא בעצם מחכה גם בפנים, רק שפה היא עטופה באמנות.

הביאנלה השנייה לאמנות סביבתית בדיזנגוף סנטר, אוצרת : נאוה בני, נפתחה ב- 6.4.2025 נעילה: 13.06.2025.

הכניסה חופשית

על הביאנלה

חם. זה לא רק מזג האוויר – זו התחושה שבוקעת מכל פינה בביאנלה "50 מעלות בצל".

דיזנגוף סנטר, שבעצמו מין עולם קטן של עיר בתוך עיר, הופך לזירה של דיאלוג בוער עם הסביבה.

כבר בכניסה לבניין A, קידמה אותי העבודה "השלם החסר" של חגית כלימור – קולאז'ים תלת-מרחביים מרשימים שנראים כמו סיוט יפהפה של נופים עירוניים וחקלאיים.

העבודה תלויה מהתקרה, כמו זיכרון שמתנדנד מעל הראש. מומלץ לראות את העבדה מהקומה הראשונה ולאחר מכן מהקומה השניה.

קצת הלאה, תמר צידון-בלום הציבה את "ריסטארט" – ביצת ענק עשויה מנירות פרגמנט של אריזות . משהו בגדול, בחומר, בבחירה לקחת פסולת תעשייתית ולהפוך אותה לדימוי של התחלה חדשה, הרגיש כמו קריאת השכמה עדינה. הביצה מונחת על

במבוקים שרופים מצע שמהווה ניגוד בין ההווה לעתיד.

שחר קושט מדבר על הדבורים שנעלמות – ביצירה קינטית שמדמה תנועה, היעלמות, ריחוף אחרון.

יש משהו נוגע במיוחד בעובדה שדווקא בתוך מרכז קניות – מקום שמייצג צריכה – מונח פסל שמבכה את אלו שנעלמים בשקט.

בבניין B פגשתי מצנחים. העבודה של תמר ניקס – מצנחי ים משומשים שתלויים כגוף נושם, כמו טביעה רכה בזיכרונות של אוויר פתוח.

מולה – ירדן לוינזון, שהפכה אשפת טקסטיל לשכבות גיאולוגיות. "הארכיאולוגיה של העתיד" קראו לזה – שם שאומר הכול.

שי עיד-אלוני מציב חמישה פסלים מעץ גושני, שאסף מהרחוב – "עקבות של זיכרון". מין געגוע לחומר שמישהו פעם זרק.

היצירה של אשר אלהרר – מיצב המדמה תופעות טבע גיאולוגיות – הרגישה כמו אדמה שמבקשת שננשום איתה, רגע לפני שהיא בולעת אותנו.

ועוד רגע שלא אשכח – טל שטח מצייר גרפיטי בזמן אמת, שיחשוף הדמיה של הצפת תל אביב. כן, הצפת. לא בדיון תיאורטי – אלא בצבע.

וגם שירה שטיין, שהפכה פסולת מכפות תמרים לבד דמוי עור – משטח צל על מלח. עבודה שמריחה כמו ארץ, כמו גן בוטני של עולם שנשכח.

המיקום שבו מוצגות העבודותיה של שירה מעניין ,חלונות שבמקור צופים מהם לחניה.

באותו קו, זהר ירום יצרה כנפיים מסנד חול – דימוי של ספינקס, של עוף חול, של משהו שעוד עשוי לקום.

ולסיום – מיצב הווידאו של תום לאב, שהרגיש כמו טיול קוסמי בין שאריות כדור הארץ. הלכתי בתוכו כמו בחלום.

בחלל נפרד – הוקרנו סרטי אנימציה, תחת אוצרות בן מולינה – עם מבט חד, לעיתים מצחיק, על סביבה, אחריות, ועתיד.

הווידאו של נתלי תמיר על בולעני ים המלח – היה כמו לראות את הקרקע נשמטת, ובמקומה – חיים חדשים נובטים.

לא פספסתי את הגג – עבודת האדמה של רות (רו) בועזסון על חיות הלילה – כמו ציור ענק שאי אפשר לראות בבת אחת.

סיכום

הביאנלה הזו לא רק מציגה אמנות – היא תובעת מבט.

היא שואלת איך נמשיך לחיות על כדור ארץ שעולה באש, בלי לאבד תקווה.

היא מחברת בין יופי לכאב, בין חומר לחלום, בין שבר לפעולה.

וכשהיא מתקיימת בלב קניון, היא מזכירה שהמאבק הסביבתי לא מתרחש בשוליים – אלא במרכז החיים.

אוצרת : נאוה בני 

אמנים משתתפים:

אשר אלהרר, נח ארני, עובדיה בנישו, רות(רו) בועזסון, תגית כלימור, תום
לאב, ירדן לוינזון, תמר ניקס, שי עיד-אלוני, מיכאל פאוסט, ליין סאנצ'ס, פיליפ קולגרייב, שחר
קושט, תמר צידון-בלום, שירה שטיין, טל שטח, רוני שלו, אלון שרעבי, נתלי תמיר, אלה
קז'יאנה, זהר ירום

צילום: נירה פרי

שלכם ובשבילכם,

נירה פרי

בלוגרית לייף סטייל,  מאמנת המתמחה באימון נשים