האם זו אהבה או אובססיביות? על האלימות השקטה בטרילוגיית המחזות של אלירן כספי

לאחרונה צפיתי בהצגת היחיד "מרוב אהבה" שכתב וביים אלירן כספי, השלישית לטרילוגיית ההצגות העוסקות באלימות נגד נשים. ההצגה עוסקת באישה, פסיכולוגית עסוקה, גרושה ואם לילדה, הפוגשת באהבה חדשה. הוא, גבר מקסים, אב לילד השש לקדם את הזוגיות בקצב שונה ממנה. במקביל, עם מטופלת חדשה, ספורטאית המבקשת למצוא את האיזון בין קריירה לקשר התובעני עם בעלה. שתי הדמויות הנשיות, מנסות בכל דרך לפעול באומץ ובביטחון כנגד האלימות הנפשית המופעלת כנגדן. מעיין ויינשטוק עושה פה תפקיד נפלא ומדויק של 4 דמויות: פסיכולוגית, גברים, מטופלת. דמויות הנשים חוות תסכול מתעתע: האם זו אהבה או אובססיביות?

צילום: דן בן ארי

בשש השנים האחרונות עוסק כספי בסיפורים שעוסקים בנשים שעברו מערכות יחסים מטרידות. ההצגה הראשונה בטרילוגיה עוסקת באישה בכת. "שייכת" מספרת את סיפורה של יהודית הרמן שהיתה חברה בכת של גואל רצון.

"לפני מספר שנים ביקשה יהודית הרמן פליטת אותה כת לפגוש אותי ולמסור לי יומנה האישי שהדהים אותי והכאיב לי וחשבתי שאני חייב להעלות לבמה הצגה על המחיר של הצורך להשתייך וכתבתי וביימתי את " שייכת" ההצגה נבחרה להיות אורחת מיוחדת בתיאטרונטו ב 2014 והחלה את דרכה בביצועה של לירז חממי, אחרי שנה לירז נסעה ונתתי את התפקיד לשנטל כהן ", מספר אלירן כספי, "והתגלגלנו בארץ במסע מטורף, 4 שנים ו 150 הצגות".

למי את "שייכת"?

אישה, חיים, לב, גוף, אישה מסמנת טריטוריות, רוצה להיות שייכת, הולכת לאיבוד, חוזרת, מוצאת, שייכת שוב. מחזה חזק ומרגש שכתב וביים כספי. בדרך העדינה והרגישה ביותר, מושמע קולה של יהודית הרמן, "פליטת" נשות גואל רצון. הצגת חובה לכולנו, הורים, נשים, גברים, נערות… לראות ולהטמיע, להיזהר ולמנוע.

זהו איננו מחזה מציצני לחייה של קורבן כת, אלא מגע כן ורגיש בדמותה של אישה, אמא, רעיה הרוצה להרגיש שייכות. המשחק המעולה של שנטל כהן, הבימוי הרגיש, הכן, המינימליסטי והאסתטי של אלירן כספי, יחד עם המוסיקה ועיצוב התאורה, מעניקים חוויה עוצמתית אמנותית לנושא כל כך כאוב. על במה המצויירת בגיר, במעברים מצוירים, הגיבורה עוברת מהעבר שלה שהוא ריבוע גיר סגור ומגביל אל ההווה שלה שהוא התמודדות עם המציאות החדשה של מציאת מקום לחיות, להתפרנס בכבוד ,לנשום לבד, לגדל את ילדיה ולהרגיש כאשה בוגרת.

הסיפור של "שייכת" שכתב כספי, מתאר את הדברים שהיו כך: "יום אחד ברחוב עוצרת משטרת ישראל את יהודית, חברה בקבוצה שחיה ביחד בבנין במרכז הארץ. גם את שאר חברי הקבוצה המורכבת מנשים וילדים עוצרת המשטרה, וגם את מנהיג הקבוצה, גבר, המואשם בעברות קשות של מין והחזקת חברי הקבוצה בתנאי עבדות. כל חברות הקבוצה מופרדות. כל אחת ביחד עם ילדיה נשלחות למקלטים שונים. נאסר עליהן ליצור קשר אחת עם השנייה. מאותו רגע צריכה יהודית להתמודד עם הניתוק והפירוק של הקבוצה שהייתה משפחתה ומרכז חייה במשך במשך 12 שנים. בהוראת הרשויות היא חוזרת לבית הוריה, אותו עזבה בנערותה, הפעם כאמא. העובדות שמתגלות לה על שהתרחש בבית המשותף של אותו גבר לו הייתה מסורה כל אותן שנים, מאיימות לשמוט את הקרקע מתחת לרגליה. מנקודה זו היא צריכה להיאבק, לבנות לעצמה ולחמשת ילדיה נתיב קיום בתוך המשפחה, הקיבוץ והחברה הישראלית אליהם היא לא מרגישה שייכת". בתום ההצגה, יהודית הרמן, מתמודדת באומץ רב עם שאלות מהקהל.

מי אתה שלא תתן לי את "הגט"?

בעל "אוהב" אך מכה וממסד רבני מתעלל, מוצגים ברגישות רבה עם בימוי מבריק של כספי וביצוע נוגע ללב של רחלי פנחס/שנטל כהן. קל להיסחף לביקורת על המגזר הדתי, אך זו לא כוונת המחזה. איכשהו, אפשר לקשר את עניין ה"שייכת", גם למקרה הזה, כי ההשתייכות למגזר החרדי הנוקשה, איננו מאפשר גמישות. או שאת שייכת, או שאת מחוץ למשחק.

השנייה בטרילוגיית ההצגות היא "הגט", סיפורה של שרי דיסקינד, אישה חרדית המנסה להשיג גט מגבר אלים. השידוך שהחל בצחקוקים בטלפון, המשיך בהבטחה ש"את תהיי אישתי" בפגישה, הפך לנישואים מרים ורודניים. כי הוא – "יודע מה טוב בשבילה". "באחת ההצגות נגשה אישה שסיפרה כי היא מסורבת גט", מסביר אלירן כספי, "הכנתי אותה להרצאה והבנתי את כוח הסיפור להצגה. גט זכתה בפרס ב-2018".

רחלי פנחס ושנטל כהן מגלמות את דמותה של דיסקינד לסירוגין. סיפור מרתק הכתוב בעדינות, משחק מוקפד, תפאורה מינימליסטית שאומרת הכל: עיגול מצויר ובתוכו שולחן, עליו מתקדשת השבת ומחוץ לעיגול, ספסל בודד. גם כאן, משתמש כספי במעברים הסימבולים מצורה סגורה הכולאת את תכולתה, לבין המציאות החדשה איתה צריכה העגונה להתמודד.

"מרוב אהבה" אתה לא נותן לי לנשום

המחזה שכתב וביים אלירן כספי, עוסק בחקר שורשי האלימות בשיח הזוגי. זהו מחזה מינימליסטי לשחקנית וכסא. השחקנית רבת הפנים, מעיין ויינשטוק מציגה תפקיד נפלא ומדויק של 4 דמויות: פסיכולוגית, שני גברים, מטופלת. כל דמות מוארת באור אחר וכולן סובבות את הכסא או שמתיישבות עליו. הכסא המסמל את הנינוחות, משמש דווקא כמערבל רגשות ומניב תובנות.

סיפור המחזה עוסק בפרי, שהיא פסיכולוגית עסוקה, אימא לילדה וגרושה זמן ארוך למדי. למרות שקשה לה והיא מנסה להימנע מהתאהבות, נמצאת לה אהבה חדשה לא צפויה. קוראים לו גל והוא אמיתי, מקסים, וגם ממש מעונין. הוא גם אבא לילד. היאמעוניינת בכניסה איטית למערכת היחסים, אך גל תמיד צועד אחד קדימה. יש לו סיפור שמציץ מהעבר. לה יש מטופלת חדשה, ספורטאית שאפתנית המנסה למצוא את שביל הזהב בין הקריירה הדורשנית, לקשר עם בעלה התובעני לא פחות. מול האהבה שמתעמקת והרצון לקשר, יש סימנים מדאיגים, צל הולך וגדל מטריד את הגיבורות ונוגס בחופש ובביטחון שלהן, ודוחק בהן לפעול באומץ ובנחישות.

מאז פרוץ מגפת הקורונה חלה עלייה משמעותית במקרי האלימות כלפי נשים בפרט. הסגר, החרדה, הלחץ הכלכלי ותנאי אי הוודאות, גרמו להתנהגויות אלימות, גם במשפחות שלא נחשפו לכך קודם. מדובר בעלייה של מאות אחוזים בפניות בנושאי אלימות משפחה לגורמים בקהילה: משטרה, רווחה וארגוני סיוע שונים.

יעל הרמל וציפי נחשון גליק מגדירות אלימות במשפחה (מתוך: "תופעת האלימות במשפחה – מאפיינים ומענים טיפוליים בישראל") כ"שימוש בכוח לא לגיטימי, פיזי, מיני ופסיכולוגי של בן משפחה חזק כלפי בן משפחה חלש ממנו. הכוח המופעל יכול להיות ברמות שונות של חומרה, תדירות, משך זמן הפעלה ותוצאות. ביטויי הכוח יכולים להיות פיזיים (סטירה, דחיפה, בעיטה, דקירה), תוך שימוש או אי שימוש בכלי נשק (חמים וקרים). הם יכולים להיות מיניים (אונס, ניסיון לאונס, התעללות והטרדה מינית), או נפשיים ורגשיים (איומים, קללות, השפלות, יצירת אווירת טרור). הם יכולים להיות ערבוב של סוגי כוח שונים (חטיפה, מעקבים, האזנות והטרדות בלתי פוסקות)".

פסיכולוגים, מטפלים ומנחים, מבקשים להציף את המודעות להיווצרות מעגל אלימות בדינמיקה הזוגית, ע"י הבנת הפנמת השלבים של המודל "מעגל האלימות", מודל שפותח על-ידי הפסיכולוגית לינור ווקר Walker ב-1979, המגדיר את שלבי הדינמיקה של יחסים אלימים בין בני זוג. עיקרי המודל מציגים 5 שלבים:

השלב הראשון במעגל הוא שלב של צבירת כעסים. בן הזוג אינו מזהה את רגשות התסכול שהוא חווה, והן מתנקזות אצלו לרגש דומיננטי אחד: כעס. בת הזוג, מצידה, נזהרת וחרדה ובדרך כלל נוהגת באחת משתי דרכים אופייניות: או שהיא מנסה לרצות אותו בניסיון למנוע את ההתפרצות הבאה, או שהיא מתכנסת בתוך עצמה והופכת לפסיבית יותר וכנועה. שתי התגובות הללו מקצינות את כעסו של בן הזוג והוא נוקט באלימות. הסיבה איננה חייבת להיות אירוע שקשור לקשר ביניהם.  המעגל עובר לשלב השני: הסלמה.

לאחר האירוע האלים הראשון, בת הזוג עסוקה בלשרוד – היא רק רוצה שהאירוע יסתיים בשלום. לעתים קרובות, ההתפרצות האלימה הזו נתפסת כחוסר שליטה, הן על-ידי התוקף והן על-ידי הסביבה.

לאחר ההתפרצות, מגיעה בדרך כלל תקופת רגיעה. לפי ווקר, לא מדובר בתקופה נינוחה או כזו שנושאת עמה תחושת הנאה, אלא רגיעה ביחס ל"מתח הבלתי נסבל" שהיה קודם.

בן הזוג מבטיח לה שזו הפעם האחרונה, מבטיח לפצות אותה, מצפה שהיא שתרגיע אותו, שתצליח להשתלט על כעסיו. בת הזוג מתלבטת, כי קשה לה לסלוח, אך היא רוצה לשמור על שלמות הזוגיות, היא רוצה להאמין שזה היה האירוע האלים האחרון. לעתים קרובות, היא תיקח חלק מהאחריות לאירוע על עצמה.

זהו שלב בו שני בני הזוג נכנסים לשלב "ירח הדבש". בשלב זה אין גילויי אלימות. יש תחושת תקווה והתקרבות, בן הזוג מפצה במתנות והם מבלים יחד. לפי ווקר, שלב ירח הדבש מייצר שוב ושוב את מעגל האלימות, מכיוון שהתקווה משאירה את בת הזוג במערכת היחסים. כבר תוך כדי ירח הדבש, נוצר תהליך חוזר של צבירת כעסים והמעגל ממשיך להסתובב.

שלושת המחזות מיטיבים לגעת בניואנסים הדקים של הזוגיות הלא תקינה. הקטנה, הנמכה, ערעור, ביטול, הם לא סיבה לשמור על מערכת נישואין בכל מחיר. אם אתן מזהות, שלב כלשהו מהמודל של ווקר, תעצרו את מחול השדים. אם לא זיהיתן, צפו בשלוש ההצגות "שייכת", "גט", "מרוב אהבה" ותבינו בוודאות מה לא צריך לקרות כי הוא לא נכון לאף אחת!

תמונה ראשית: מעיין ויינשטוק ב"מרוב אהבה", צילום: דן בן ארי