בשולחן הערוך של שירלי סיגל, לא תמצאו תקנות וחוקים. בשולחן הערוך של שירלי מבטלים את הסטיגמות והסטריאוטיפים, מגשרים על המחלוקות ומייצרים רב שיח רב תרבותי ורב לאומי. התערוכה הנודדת המדוברת בעולם, הגיעה סוף סוף לישראל, ומוצגת באשכול התערוכות החדש של מוזיאון חיפה לאמנות "עושות היסטוריה" העוסקת בתהליכים החברתיים שמובילות נשים בדרך לפריצת המוסכמות החברתיות. בתערוכה זו הקיר משמש כשולחן תלוי המציג את הרב תרבותיות בעולם הגלובאלי העכשווי. כדאי לנצל את ההזדמנות וללכת לראות.
התצוגה של סיגל משתתפת בתערוכה בפרק העוסק ב"סולידריות כדרך פעולה". בפרק זה מציגות אמניות מרחבי העולם את ביטוין ופעילותן בשיתופי פעולה עם אוכלוסיות ממדינות השונות תרבותית וחברתית מהן. הידברות מסביב לשולחן האוכל, היווה תמיד כר פעולה פורה ליצירת הסכמים על בטן מלאה. בתפיסה הסטריאוטופית, הגברים דנים מסביב לשולחן והנשים מבשלות ומגישות. בשולחן של סיגל, כולן מכינות ביחד ומדברות ביחד כי באוירה מקבלת ומכילה, ניתן לגשר על פערי תרבות ופוליטיקה. הדיוקנאות של סיגל נוכחות בחוזקה סביב השולחן ועל הצלחות. סיגל נמשכה תמיד לציור פנים "לכל פנים יש סיפור מאחוריהם. רציתי לספר את הסיפור בעזרת ציור הדיוקן", היא מסבירה. ציור הדיוקנאות הריאליסטי שלה עשוי בקפידה, בתהליכי עבודה המקנים תחושה תלת מימדית. יחד עם זאת היא מסבירה כי "חשוב לציין שהדיוקנאות שלי נראים ריאליסטיים, אך הם אינם פוטו-ריאליסטיים. אי אפשר לטעות ולחשוב שמדובר בצילום. בעיני, ציור שנראה כמו צילום אינו מרגש. חשוב לראות את יד האמן ביצירה, כדי ליצור חיבור בין הצופה ליצירה".
בראיון שערכתי עם שירלי, התעניינתי בפעילות האקטיביסטית שלה בעקבות התערוכה. "יצרתי את התערוכה לאכול עם חברות – פרוייקט אמנות חברתי מתוך אמונה שבאמצעות מפגש, הידברות ושיתוף פעולה בין נשים מתרבויות שונות, ניתן לחולל שינויים חברתיים וליצור עתיד טוב יותר. נשים במקומות שונים בעולם חוות קשיים ואתגרים דומים. באם הן אמהות, בנות, אחיות או רווקות, יש להן שפה משותפת ששמורה לנשים. הן יכולות לסייע זו לזו למצוא פתרונות ודרכים להקלה על סבל ומכאוב. הן נוטות לפתור בעיות באופן ייחודי, יודעות להקשיב ומחפשות פתרונות של הידברות ולא של אלימות. בשנת 2016 השתתפתי בתערוכה בניו יורק. מארגני התערוכה תלו את היצירה שלי לצידה של יצירה של אמנית מאיראן. פניתי אליה ישירות ואמרתי – "את אוייבת שלי. בואי נעבוד יחד". לשימחתי היא הסכימה מיד. כך החל פרוייקט אמנותי מיוחד שהוביל אותי ליצור שיתוף פעולה עם אמניות ואמנים שונים מאיראן, פקיסטאן, עומאן, רומניה והודו. האלמנט המרכזי בתערוכה הוא שולחן אוכל ועליו כלים מחרס ועץ. על כל הצלחות והסכו"ם ציירתי דיוקנאות של נשים מהמזרח התיכון ותרבויות נוספות מרחבי העולם. בכל תצוגה חדשה הזמנתי אמנית או אמן מארץ אחרת להוסיף כלי אוכל לשולחן. השולחן מסמל את הישיבה המשותפת לסעודה, לחברות, לחיבור ולמשפחתיות. אך הוא גם מקום של הידברות ומשא ומתן. זהו מיצג אמנות כגשר לשלום והעצמה נשית, שמציג נשים במקומן המסורתי (מי לא מכיר את המשפט "מקומה של האשה במטבח"?). אני מבקשת להתחיל מהמקום המסורתי ולהראות שמשם ניתן לצמוח להעצמה ומנהיגות. בכל פעם שהשולחן נודד למדינה חדשה אני מוסיפה לו צלחת אחת או יותר ועליה דיוקן של אשה שפגשתי מאותה מדינה. כך מופיעות על השולחן נשים מהודו, מאיראן, ממקדוניה, מרוסיה, מישראל ועוד. לכל דיוקן סיפור מרתק. אחד הסיפורים המדהימים הוא של Mariam Fagih Imani, ביתו של אייטולה (מנהיג דתי מוסלמי) באיראן, שהיה הסגן של חומייני במהפכה ב-1979. היא היגרה לאוסלו והקימה שם ארגון של דיפלומטיה ותרבות. היא מרצה בכל העולם על הצורך לעשות שלום עם ישראל. באתר האינטרנט שלה היא מופיעה לצידו של שמעון פרס. Mariam תומכת נלהבת של הפרוייקט והזמינה אותי להציגו באוסלו. כאות הוכרה ציירתי אותה על אחת הצלחות".
האם האקטיביזם הוביל אותך לעיסוק באמנות או להיפך?
"תמיד הייתי פעילה. חיפשתי דרכים להשפיע. כשפגשתי את האמנית האיראנית בניו יורק, הבנתי שיש לי הזדמנות להשתמש באמנות ככלי לחיבור בין תרבויות. כך החל הפרוייקט האקטיביסטי-אמנותי הראשון שלי".
לגבי התערוכה הנודדת האם את חושבת שהעיסוק שלך באמנות ככלי גישור אכן הביא לתוצאות?
"אלפי אנשים ראו את התערוכה עד היום. אנשים פונים אלי במייל וכותבים לי בפייסבוק. אמנים ממדינות המפרץ וממצרים, יוצרים איתי קשר. כשאנשים רואים את האמנות שלי, היא נוגעת להם בבטן. החוויה היא קודם כל רגשית ורק אחר כך שכלית. הם מתרגשים ובאים לומר לי שנתתי להם השראה. במיוחד ריגשו אותי תלמידות וסטודנטיות בהודו, שהרציתי בפניהן על העצמה נשית ועל היכולת של נשים להתאחד וליצור שינוי. זה היה קצת אחרי אירועי האונס באוטובוס בהודו. הן היו נסערות מאוד ואמרו לי שנתתי להן השראה לקום ולפעול".
האם את מאמינה שאמנות יכולה לגשר?
"אמנות היא כלי רב עצמה ויכול לעורר אנשים לצאת לפעולה דוגמא טובה הוא ציור של האמן האמריקאי נורמן רוקוול שצייר את הילדה השחורה הראשונה שהלכה לבית ספר של לבנים ב-1966. היא נאלצה לקבל ליווי של 4 אנשי אפ.בי.איי שישמרו עליה מפני ההמון הלבן הזועם. הוא קרא לציור:The Problem We All Live With. ב-2011 הציור נתלה בבית הלבן במשרדו של ברק אובמה, שהעיד שהציור השפיע עליו כנער צעיר. סיפור כזה נותן לי המון כח ומדרבן אותי להמשיך. גם תגובות הקהל עוזרות לי להבין שמה שאני עושה הוא צעד בכיוון הנכון".
ומה בהמשך, יש פרויקט חדש?
"כעת אני עובדת על פרוייקט עם אמן מעומאן במפרץ הפרסי. כל הקשר בינינו הוא בווטסאפ. אף אחד לא מצנזר או עוצר אותנו. זה מדהים שאפשר לנהל פרוייקטים בינ"ל כאלו רק דרך הווטסאפ. גם בפרוייקט זה אנחנו מציירים דיוקנאות. אנשים יוצרים חיבור מיידי לדיוקן. זהו נושא מאוד יעיל להעברת מסרים חברתיים. זה עדיין בשלבי עבודה ויהיה מוכן בעוד כמה חודשים. אנו נציג אותו תחילה בניו יורק בגלריה שעוסקת באמנות רב-תרבותית.
הנה כמה צלחות והסיפור שלהן:
\\ נערה ברובע הארמני בירושלים עונדת עגיל בצורת חמסה. סמל החמסה הוא קמע למזל והגנה מפני עין הרע. הוא משולב לעתים בחפצים ובכלים או שתולים אותו מהקיר כדי להגן על הבית.
\\ נערה אפריקאית במהלך חגיגה של קהילת עובדים זרים בירושלים. כל המשתתפים לבשו לבן ולכל הנשים נקלעו צמות זהובות בשיערן השחור. הנערה הגיעה לארץ כדי לעזור בפרנסת משפחתה שנותרה באפריקה.
\\ נערה בחיג'אב כחול ברחוב במזרח ירושלים. היא בדיוק חזרה מהשוק עם סלים מלאים במצרכים.
\\ רב הדתות בעולם מכסות את שיערה של האשה. לכן צוירה אשה עם כיסוי ראש מבלי לציין לאיזו דת היא שייכת.
\\ אמונה ותפילה נתפשות בעיני שירלי כחיפוש אחר תשובות. את הדיוקן העצמי הזה ציירה במהלך השנה הראשונה של הפרוייקט. היא עדיין מחפשת אחר תשובות.
\\ בכל פעם ששירלי נודדת עם הפרוייקט הזה לארץ חדשה, היא מוסיפה לו צלחת התואמת את התרבות המקומית. צלחת זו צוירה לכבוד התערוכות שהוצגו באקדמיה הלאומית בניו דלהי ובאוניברסיטת פנג'ב בצ'נדיגר, הודו.
\\ הכפות בשחור מעוטרות בכתב לבן מסולסל בעברית, שנראה תחילה כמו כתב ערבי. המזלגות בלבן מעוטרות בכתב שחור בפרסית. על הידיות של כל הסכו"ם מופיעים עיטורים של "שבעת המינים" – שאופייניים לכל מדינות המזרח התיכון. הטקסט על הסכו"ם כתוב בלשון עתיד: נחייך, נבכה, נשמח, נתנחם, נדבר, נתיידד, נחלוק, נדמע, נפתור, נתאחד, נאהב. במרכז השולחן התלוי, ציור תקרובות שנעשה על הקיר עצמו.
שירלי סיגל היא אמנית, ארכיאולוגית, מרצה ומחנכת דור צעיר של אמנים מישראל. היא מאמינה שבאמצעות האמנות ניתן לחולל שינוי חברתי ופוליטי. במיזמי האמנות הבינלאומיים שלה היא משתפת אמנים ואנשי אקדמיה מרחבי העולם. מטרתה היא ליצור שיתופי פעולה במקומות שבהם שיתוף וחיבור נראים בלתי אפשריים. מרצה על הפרוייקט באוניברסיטאות ובכנסים ברחבי העולם. יצירותיה של שירלי זכו בפרסים והכרה בינלאומית רבה. Shirley's Fine Art School, בית הספר לאמנות שלה, שהוקם ב2004, משתתף מדי שנה בתחרויות ציור בינלאומיות רבות וזכה במדליות, פרסים ותעודות ציון לשבח. לסיגל תואר שני בארכיאולוגיה ולימודי מוזיאונים מהאוניברסיטה העברית ותעודת אוצרות ומוזיאולוגיה מאוניברסיטת תל אביב.
לקריאה נוספת על עבודותיה של האמנית, בקרו באתר שלה.