בעקבות מרסל דושאן: אמנות ה"רדי מייד" של יוסי רז

יוסי רז היה צריך לחיות בשנות ה20 של המאה הקודמת. הוא היה מצטרף לאמני הדאדא, חובר למרסל דושאן וחפציו עם משמעויותיהם החדשים היו מוצגים במוזיאונים ברחבי העולם, אבל רז הסתפק "רק" במוזיאון ישראל, עת הציג בתערוכה שעסקה ברדי מייד ישראלי בראשית שנות ה-70 של המאה שעברה. מאז, הוא לא מניח לצינור, ברזל או אבן לחמוק מידיו, מבלי שיעברו מטמורפוזה שתשנה את משמעותם.

רדי-מייד שהוא מונח באנגלית שפירושו "מוכן מראש", המתאפיין בשימוש שונה בחפצים שכבר נוצרו. את המושג טבע האמן מרסל דושאן כשהשתמש בחפצים מחיי היומיום, בהם עשה שימוש כחלק מיצירת אמנות. הרדי-מייד מוצא מסביבתו הטבעית, ומועבר למציאות החדשה שלו כיצירת אמנות או כמרכיב בתוכה. הטכניקה היתה מקובלת אצל אמני הדאדא של שנות העשרים במאה הקודמת. מבחינתם, הם טענו כי "בחירת האמן בחפץ או שילוב של חפצים, תוך הניתוק שלהם מסביבתם וההקשר שבו נמצאו והעברתם למוזיאון, היא שמחוללת בהם את השינוי שהופך אותם לאמנות". מרסל דושאן אמר על האסלה שהוצגה על ידו בתערוכה "מה שעד היום השתנתם עליו – עכשיו תעריצו כאומנות". או, "האמנות החדשה מתאפיינת במציאת איכויות אסתטיות במה שאינו נחשב אסתטי". המוצג אינו בהכרח יפה, אלא בעל ערך בגלל שאנו מבינים משהו לגביו. דושאן ואמני הדאדא היו פורצי הדרך לאמנות המודרנית. בשנות ה-60, אנדי וורהול השתמש בקופסאות ברילו שהיו אריזות מוצר שהפכו לאוביקט אמנותי וב-2019, מאוריציו קטלן, הדביק על הקיר, בננה אמיתית עם סרט הדבקה בגלריית אמנות במיאמי (ה"יצירה" נמכרה ב-120,000 דולר!).

הומאז' הבננה של יוסי רז לקטלן

ממרסל דושאן לאמן ה"רדי מייד" מכפר סבא

מקורה של סביבת העבודה של רז, היא במקצועו הטכני. כטכנאי וחשמלאי מוסמך, הוא מוקף בציוד המורכב מצינורות, כלי עבודה, אמצעי ריתוך, צבע, חלקים מכניים. מעבר לעבודה השימושית בחפצים, רז תמיד רואה בהם השראה ליצירת מיצב זה או אחר.  לכאורה, הוא מגדיר אותם כפיסול או אסמבלאז', אך בשונה מפיסול מסורתי קלאסי, העבודות שלו משתמשות בציוד הטכני מסביבת עבודתו, אותם הוא מוציא מההקשר השימושי שלהם ויוצר להם מציאות חדשה. "אני מחפש את היופי בכיעור ואת הכיעור ביופי", כך מגדיר רז את עבודותיו המורכבות ממסמרים, פליירים, חוטי חשמל ועוד.

רז נולד בטרנסילבניה ועלה עם משפחתו כשהיה בן תשע וחצי בראשית שנות השישים העניות. אביו שהיה נגר, העביר אליו את האהבה לעבודת כפיים. בילדותו נהג לשהות לצידו בעת עבודתו ולעסוק בגזירה, בניה ויצירת קולאג'ים. אביו נפטר בהיותו בן 15 ורז היה צריך להפסיק את לימודיו ולעבוד לפרנסה. הוא למד בתיכון ערב והשתלם בחשמל ואוטומציה תעשייתית. במהלך השנים הבאות פיתח את הכשרתו האמנותית, למד עיצוב גרפי, לימודי אמנות והשתלם בעיצוב גופי תאורה.

רז מסתכל על העולם בהומור וכך הוא מגדיר את תקופות יצירתו: "תקופת האבן", בה היה מצייר על אבנים, "תקופת הברזל" שהתרחשה במהלך עבודתו בפקר פלדה, שם השתמש בפסולת פלדה ליצירת פסלים ו"תקופת הפוטושופ" שיצרה עולמות חדשים באמנות הצילום הדיגיטלי שלו. רז, חבר באגודות שונות של אמני צילום דיגיטלי, הציג ומציג בתערוכות רבות צילומים סוריאליסטים מעובדים. "בדרך מהעולם האנלוגי לדיגיטאלי עברתי מהמגע הישיר בחומרים כגון צלולואיד, ברזל, עץ, זכוכית ובד לעולם דיגיטאלי שבו אני מלקט את החומרים ליצירות באמצעות המצלמה והסורק. באמצעות עכבר המחשב אני מצייר ומפסל את היצירות" מסביר רז בהצהרת האמן שלו בדף אמני כפר סבא. בתקופה האחרונה החל לייצר גופי תאורה מצינורות. אולי הוא יקרא לה בהמשך "תקופת האור".

רז הוא דמות ציורית מעוררת השראה רבה לאמנים, שלא התאפקו, ציירו (גם אני) וצילמו אותו. הוא גם מגבן גבינות ומייצר ליקרים משובחים.

ציירו: יהודה שחל, אופירה ברק, שרה פלד, צילמה: ורה צ'רניך

הצילום "חיבוק ללוחם" שצילם יוסי רז, בטכס סיום מסע כומתה של בנו בחיל ההנדסה הקרבית, זכה להתפרסם באתר צבא הגנה לישראל כצילום מוביל בשנת 2012. הצילום גרם להשראה למשוררת הדס אשור, הולחן ע"י יקי אקרמן ובוצע ע"י ארנון פרידמן.

צפו בסרטון שנעשה על רז ע"י הטלויזיה המקומית: