על המופע

צפיתי בצוותא 2 תל אביב במופע  "בין השורות" של הסטנדאפיסט שלי בן משה, יצאתי עם חיוך.

יש משהו נעים ומרענן במופע של הסטנדאפיסט הזה.

לא צעקני, לא מתחכם, ובעיקר – לא מתאמץ להצחיק.
הוא פשוט עומד שם, כמו שהוא, עם סיפור חיים כל כך עשיר, שאי אפשר שלא להתמסר אליו.

גיליתי ששלי הוא לא עוד סטנדאפיסט שמנסה "לקרוע את הקהל".
שלי מספר את המסע האישי שלו – מילד שחלם להיות ערס, דרך הלימודים בבית צבי, משחק, תארים אקדמיים, זוגיות והורות – ועד ההחלטה להעלות מופע.

כל פרט עובר דרך פילטר של תבונה, רגישות, וכתיבה שמבינה קומדיה לעומק.

לאורך המופע הרגשתי שאני לא רק צוחקת, אלא גם מקבלת הצצה נדירה לחיים של אדם מורכב, מצחיק וחשוף.
יש משהו כמעט קולנועי בדרך שבה הוא בונה את הרצף – כנראה לא במקרה. בכל זאת, הוא לא רק שחקן, אלא גם תסריטאי וסטודנט נצחי לקולנוע, ספרות ואמנות. זה ניכר בכל משפט.

הבדיחות לא "נופלות" כמו פאנצ'ים, הן מגיעות מהחיים עצמם.
אין פה ניסיון להוכיח משהו, רק לשתף, ולצחוק על זה יחד איתנו.

וכשהוא מדבר על אשתו, הילדים או החברים– זה נע בין מצחיק למרגש, בצורה מיוחדת ושונה לזו שרואים במופעי סטנד אפ אחרים.

סיכום

"בין השורות" הוא מופע סטנד אפ מהסוג שלא רואים הרבה – אישי, מתוכנן בקפידה, ומבוסס על אמת פנימית.
בלי ירידות על הקהל ובלי פלרטוטים עם גסות – שלי בן משה מוכיח שצחוק עמוק מגיע מהלב ולא מהשטיקים.
המופע הזה חוצה ז'אנרים ומחבר בין תיאטרון, קולנוע וסטנד אפ – בדיוק כמו האדם שיצר אותו.

אוהבי מופעי סטנד אפ תצביעו ברגלים

על שלי בן משה

שלי בן-משה הוא יוצר, שחקן וחוקר תרבות שהחיים לקחו אותו למסלול מפתיע – ממש כמו בשיר של ג'ון לנון.

את דרכו החל לגמרי במקרה: הוא נרשם לאודישן לבית צבי רק כדי לעודד חברה (שבסוף לא נרשמה), בחר קטע שלא היה מונולוג, ובגלל שלא הספיק לשנן טקסטים – אילתר מונולוגים משלו, כולל אחד בסגנון שייקספירי שהצליח להטעות את המורים.

במקביל ללימודים ניהל חברה שהקים בגיל 17, ולאחר סיום הלימודים נסע להוליווד, שם לוהק לתפקיד בסרט לצידם של אמינם וסנופ דוג – פרויקט שלא יצא לפועל.

הוא חזר לישראל, למד קולנוע, אמנות פלסטית וכתיבה יוצרת, שיחק בתיאטרון ובסרטים של במאים מובילים כמו עמוס גיתאי, אורי ברבש וערן קולירין, וכתב תסריט אותו הוא מתכנן לביים.

גם כניסתו לעולם הסטנד-אפ קרתה במקרה – ביוזמה של רעייתו ואם ארבעת ילדיהם, שהציעה פשוט ללכת יחד למופע.

מאז הפך התחום לעיסוק רציני, למחקר אקדמי ולהשראה יצירתית נוספת בדרכו המגוונת.

צילום: נירה פרי