לפני כמה ימים, במפגש מתוך סדרת "משפחות אמיתיות" של יקב טפרברג וסלונה, תוך הקשבה לשיחה המרתקת בין רונית הבר לסנדרה שדה ובנה, מיכאל מושונוב, הציפו אותי הזכרונות. סיפורים על משפחות אחרות תמיד מעלים בי תהיות על הדרכים בהן אנשים נפגשים והופכים למשפחה, על המסורות והערכים שמנחילות משפחות שונות לדורות הבאים, על הייעוד שנקבע לנו בלידתנו ועד כמה אנחנו אותנטיים ונאמנים לעצמנו כשאנחנו בוחרים את נתיב חיינו. כשמיכאל מושונוב דיבר באהבה על הוריו שתמיד תמכו בו בהגשמת הייעוד שלו, התרגשתי. כשסנדרה שדה דיברה על האגו הבולגרי מול האגו הרומני, נזכרתי שגם בי יש קצת מזה וקצת מזה. הידעתם שהכינוי שהודבק לאבי ז"ל בקיבוץ, שישקו, פירושו "שמן" בבולגרית?
בעוד יומיים, ביום האחרון של השנה, יחול יום הולדתו של אבי. אילו היה חי, היינו חוגגים לו 79 חורפים. למחרת, ביום הראשון של השנה הבאה, יחול יום הולדתה של בתי. הפוסט הזה מוקדש להם, באהבה.
נדודים זו גם דרך להסתגל
אבא שלי עלה ארצה כשהיה בן פחות מעשר, דרך מחנה מעבר בצרפת, במקום שלפני כן שימש כארמון. ארמון לה-שו. די הגיוני, בהתחשב בעובדה שנולד במרוקו בעיירה אל-קסר כביר, שפירוש שמה "הארמון הגדול", ודי מפתיע, בהתחשב בעובדה שלא הארמון הגדול ולא הארמון הקטן נותר בהם שמץ של זוהר מימי גדולתם. הוא לא היה נסיך, נהפוך הוא: את רוב שנות ילדותו העביר בבית סבו וסבתו בעיירה, לאחר שאימו מתה בהיותו תינוק. מעולם לא סיפר מה בדיוק גרם לאביו, שהיה שומר מסורת, לשלוח אותו ארצה עם "השומר הצעיר" דווקא, מכל תנועות הנוער.
אז הוא עשה מה שילדים עושים, והסתגל. תחילה הסתגל למחנה המעבר בצרפת, לאחר מכן לחברים החדשים שהכיר, לאונייה שהביאה אותם ארצה בשנת 1949, למוסד "הנרייטה סאלד" בחיפה שבו שהו ובסופו של דבר לקיבוץ המעפיל, שם אומץ על ידי משפחת קלונובר, כי לכל ילד מגיעה משפחה קרובה, גם אם יש לו כבר אחת. עד כדי כך הוא הסתגל, שכעבור מספר שנים, כשהמשפחה שלו עלתה ארצה בהרכב מלא היישר למעברה בצמח, בא אביו לבקרו והיה מזועזע ממה שראו עיניו: בנו בכורו, שזוף, חשוף חזה, במכנסיים קצרים וסנדלים ובחיוך רחב של צבר. בניגוד לאבי, שהסתגל היטב לחיים בארץ, סבי לא הצליח, וכך קרה שהמשפחה כולה, כולל אבי, חזרה למרוקו. רק כעבור כמה שנים חזר אבי ארצה, אל הקיבוץ שחיכה לו בזרועות פתוחות. את השם שישקו, אותו הדביקו לו חבריו החדשים, הוא אימץ באהבה ובשמחה גדולה. ההשתלבות בחברה הישראלית הוכתרה בהצלחה.
שורשים לא מחייבים הישארות באותו המקום
אימי, לעומת זאת, נולדה בקיבוץ דן, אותו הקימו הוריה, שעלו ארצה בתחילת שנות השלושים של המאה הקודמת: אמה מהונגריה, אביה מטרנסילבניה, מהחלק שהיום שייך לרומניה. שם היא גם פגשה את אבי, שהגיע לשנת שירות אחרי הצבא. הוא עבד בפלחה והיא ברפת. הם התאהבו, התחתנו, ואני נולדתי. לאחר מכן עזבנו את הקיבוץ של אימי ועברנו לקיבוץ של אבי, שם חיינו כשנתיים. ואז, שוב: אורזים אותי יחד עם המעט שיש ועוברים לגור בשכירות במושב, במבנה שפעם שימש בית אימון לאפרוחים ובו רצפת בטון חשופה ושני חדרים שאינם מיועדים למגורי אדם. אבל הורי היו שאפתניים והאמינו שיסתדרו. אימי ואבי, שניהם ללא השכלה מיוחדת, שלא לדבר על הכשרה מקצועית, שניהם ללא גב כלכלי וללא עתיד ברור, החליטו לעזוב את הקיבוץ כי אימי לא יכלה לשאת את הכללים שמונעים ממנה לראות אותי בכל זמן שתרצה, כלומר את עקרון הלינה המשותפת. כך לפחות אני זוכרת, כעבור שנים, את מה שסיפרה לי. הזיכרון הוא איבר גמיש, ואולי לעולם לא אדע מה באמת הניע אותם לצאת אל הלא נודע.
היעד הוא המשפחה
אבי נדד בעולם לא רק בחיפוש אחרי מקום חדש, אלא בעיקר בחיפוש אחר משפחה חדשה. מעולם לא הייתה לו שאיפה אחרת מלבד להקים לעצמו משפחה שתהיה שונה מזו שגדל בה. הוא אהב מאוד את אחיו – הביולוגיים והמאומצים – ויחד עם זאת חלומו הגדול היה להקים משפחה שלא תיאלץ להתפרק ולהיפרד ושילדיו יישארו קרובים אליו עד יומו האחרון. הוא המשיך לנדוד רק עד שמצא את המקום בו יכול היה להתיישב ולא לזוז ממנו לתמיד, ושם המשפחה היכתה שורשים ונשארה.
אבי נדד עד לדן כדי למצוא שם את אימי, ואני נדדתי כמעט עד אילת כדי למצוא את חברי לחיים ואבי ילדי, ויחד נדדנו בעולם למצוא תרופה לבעיה שאת שמה לא ידענו, אך בגללה לא הצלחנו להוליד ילדים. הנדודים והתפילות הביאו לנו את בננו הבכור אחרי תשע שנות ציפייה, ועברו עוד שש שנים עד שהבנו שבתנו כבר נולדה במקום אחר, ונסענו לארץ רחוקה כדי להביא אותה משם ולהפוך את המשפחה שלנו לשלמה.
בפוסט הקודם שלי, סיפרתי על המסע שעברתי בשבע השנים האחרונות, וכתבתי שהדרכת הטיולים היא בשבילי חזרה לשורשים. לקח לי הרבה שנים לממש את הייעוד שלי, מבלי לשכוח שנדודים בעולם זה טוב ויפה, כל עוד תמיד אני חוזרת אל נמל הבית, המשפחה האמיתית שלי.
אהבתן? עוד תוכן מרתק לכן ממתין אצלי באתר. מחכה לכן!