יותר מכל נשקפת מהספר התמורה הגדולה שחלה במעמד האישה. ותוך פרק זמן לא ארוך כל כך. אמונה, בתו של עגנון, מחברת הספר, נולדה ב-1921, לפני מאה שנה בדיוק. אך אם נשים במקומה היום אישה צעירה שאבא שלה "איש חשוב" כפי שהיא מעידה שגילתה לא לפני גיל הנעורים, הרי שזו לא תנהג בדרכה ולא בדרכה של אמה.
אסיסטנטית ללא שכר
אמה של אמונה, אסתר מרכוס רעייתו של עגנון, הייתה אישה משכילה, ידעה כמה שפות על בוריין. היא באה מבית עשיר בתרבות והייתה אף בעלת השכלה גבוהה באמנות מגרמניה. "אהבתי את אמא", כותבת אמונה ירון, "אהבתי והערצתי אותה. היא הייתה אישיות מיוחדת. אצילה ומשכילה, חכמה ויפה. שונה בכל מנשים אחרות. הייתה בה גדלות נפש שמצאתי רק אצל יחידי יחידים. היא הייתה בדעותיה ובמחשבותיה. מה שחשבו אחרים עליה לא העסיק אותה, אולם אדיבה הייתה אל כל אדם. בשנותיה האחרונות, כאשר כבר לא הבינה מן הנעשה, עדיין השיבה בחיוך חביב אל כל מי שפנה אליה".
כדרכן של נשים אז, ברגע שהתחתנה אסתר נפסקו חייה בתור בן אדם לעצמו, והיא הפכה לאסיסטנטית לבעלה במשרה מלאה. בדיוק כמו סופיה טולסטאיה, אשתו של לב טולסטוי, היא קראה והעירה הערות, שזה אומר ערכה, והעתיקה את כתבי היד. היא עשתה כל זאת כמובן מאליו ואיש לא חשב באותם ימים שגם על אישה לקבל שכר או הכרה כלשהי. עם הזמן אישה אחרת במשפחה, הבת, ממשיכה את הדרך כל אמה.
מחברת הספר מצטטת מתוך אחד ממכתביו של עגנון לאשתו בו הוא מספר שהחליט לדחות הצעת עבודה בשכר חודשי שהייתה יכולה לתת רווחה למשפחתו, לטובת דברים שהוא רצה לעצמו. לא היה לו צורך להתייעץ עם אשתו כי אלה כנראה לא היו דברים שעשו אז, גם עם הרעיה היא אישה משכילה ובעלת אופי ואישיות. הוא גם ידע כנראה שדעתו תתקבל.
עסקים של גברים
כמו סופיה טולסטאיה שעשתה גם את עבודת הגברים – היא ניהלה את האחוזה – גם אסתר מנהלת את הבית ואת המשפחה מכל הבחינות. היא שומרת על תנאי עבודה נאותים של בעלה, מונעת מאנשים להפריע לו, ומחנכת את הילדים לכך שהעבודה של אבא זה קודש.
מתקבל הרושם שאבא של אמונה חי את חייו בעוד שכל בני ביתו, יותר נכון, בנות ביתו, עזרו לו, סייעו לו ושימשו אותו בהשגת מטרותיו האישיות כי מה אם לא מטרה אישית או הגשמה עצמית היא דרכו של סופר. זאת דרכו של כל גבר שמחפש לעצמו ביטוי בעבודתו. עגנון מנהל חיים עצמאיים בלי קשר לאשתו וילדים. הוא נוסע בענייניו ושוהה לצרכיו במקומות שונים חודשים שלמים. הנסיעות לא היו דבר פשוט, אך כאשר אסתר נוסעת לאירופה לבקר את קרוביה או למטרות אחרות, הילדים נוסעים אתה, למרות הקושי. מוזכרת נסיעה אחת שהיא נסעה לבד ואז בתה אמונה מופקדת בידי קרובת משפחה – אישה. זאת הייתה הדרך באותם ימים. הטיפול בילדים נחשב למאפיין מין. גבר לא יכול היה לעשות זאת. כאן נשקף השינוי המעודד במצב הדברים ביחס לתקופתנו.
"אני אדאג להתפתחותך"
במיוחד הכתה בי הסצנה הבאה בספר: כאשר בגרה אמונה וסיימה את הגימנסיה רצה אביה שתעבוד אתו, כלומר שתעבוד בשבילו, "והוא ידאג להתפתחותי", כפי שהיא כותבת, ממש כמו לב טולסטוי שמנע מאחת מבנותיו להתחתן. הוא חשב שזה מיותר, שאין צורך לאישה לחיות על פי דרכה. היא תמיד תוכל למצוא מימוש במשפחה של קרובי משפחה, כך כתב טולסטוי באחד מיומניו.
אך מעודד לחשוב שלא כל הגברים חשבו כמו עגנון לגבי בתו גם בזמנים ההם. אמונה ירון מספרת שהצעתו של אביה הוצגה בפניה בנוכחות חברו גרשם שלום וזה מיד דחה את הרעיון. "היא צריכה להתפתח על פי דרכה", הוא אמר. ניתן לראות מן המקרה שלא כל הגברים גם באותה תקופה ראו את האישה באופן אוטומטי ככלי עזר למימוש רצונותיהם. הדבר רק מדגיש את העריצות של עגנון ששעבד למפעלו את נשות המשפחה בלי לחשוב פעמיים.
אמונה שמעידה על עצמה שרצתה לכתוב, זנחה את רצונה כדי לטפל בכתבים של אביה. שלא כמו אחיה אשר כגבר שתובע את גורלו, לא הקדיש את חייו לאביו.
כל אלה מעוררים אף יותר הערצה כלפי אותן נשים יוצרות שבתקופה הזאת ובתקופות אחרות כתבו מוזיקה במטבח, גידלו ילדים תוך כדי כתיבת רומנים ועשו עוד דברים.
הספר מלמד יפה על התקופה, על אורחות החיים. הוא כתוב ברהיטות ועם הרבה הומור, במיוחד בתיאור המסע והטקסים לקבלת פרס נובל.
ספר מעניין.
