קומדיית צבא היא ז'אנר מוזר, בהתחשב בחומר הנושא שהיא מנסה להפוך להומוריסטית. כשראיתי קומדיות צבא המבוססות על הצבא האמריקני, לא פעם אהבתי או לא אהבתי את הסרט בהתבסס על איזו דעה של הצבא האמריקני הוא ניסה להעלות.
אפס ביחסי אנוש משקף את ז'אנר הקומדיה הצבאית, אך לעיתים קרובות לא יכול להיות ברור מה בדיוק מנסה הסרט לומר בהקשר גדול יותר. מה בדיוק חושבת הבמאית טליה לביא על הצבא הישראלי, והאם צופה יכול לעסוק באפס מוטיבציה מבלי לדעת?
נושא אחד כאן הוא שנראה כי החיילים נאבקים בעיקר לא בפלסטינים או בטרוריסטים, אלא בשעמום. החיילים למעשה אינם דנים במבצעים צבאיים ממשיים, ואיננו לומדים במי הם נלחמים באופן ספציפי (אם כי כל מי שיש לו ידע על הפוליטיקה של האזור יכול לנחש זאת).
זה גם מאפשר לנרטיב לעקוף את העיסוק בהצדקות או באכזריות היחסית של מה שצה"ל עושה. המחסור בתיאור כל פעולה צבאית אמיתית עשוי להיות מספר דברים, ושוב מעלה את השאלה האם יש לפגוע בכך כדי שהסרט יהיה מהנה.
האם משמעות הבחירה הזו היא לדבר לרמה של התפשטות צבאית לעיתים קרובות מיותרת בישראל? רוב האנשים, גם תומכיהם וגם מבקרי ישראל, יכולים כנראה להסכים שצבא ישראל יכול לחרוג בלשון המעטה.
כאשר אפס ביחסי אנוש מתארת את חיילי מעצמת העל האזורית הזו כמתים זמן עם הפטפטים האוהבים האלה, האם זה אומר לומר שחיילים אלה תורמים במובנים רבים לתיאטרון הצבאי יותר מאשר למציאות הביטחון הלאומי של מדינתם?
לחלופין, אפס ביחסי אנוש ההצגה, היא אולי לא מבקשת להגיב על נושא זה – האויב הממשי שלא נדון בו יכול להיות דרכו של ההצגה היא לסגור את הנרטיב שלו בפני העולם שמחוץ לישראל. אם זה המקרה, אז אפס מוטיבציה מפרידה את הצבא מהסכסוכים העולמיים הגדולים יותר המחייבים את גודלו ועוצמתו הניכרת.
הכוונה היא אם כן שהאנטיגנים של חיילים אלה לא יהיו קשורים לסיבות לשעמום שלהם, המהווה תפיסה מטרידה. אחרי הכל, אם זה רק אמור להיות להשתובב צה"ל, מה ביקורת או מבט בטון יכול לבוא לידי ביטוי כאן על סכסוך פלסטין / ישראל?