אפילוג

חשבתי וחלמתי על הבלוג הזה הרבה לפני שגיל נולדה. רציתי להעביר מסר, לעזור, לתת כיוון. רציתי להראות שעם קצת הבנה וידע, הגיון בריא, שינוי קטן בגישה והמון אויר, הדרך יכולה להיות הרבה יותר נעימה. פוסט סיום.


צ'מעו סיפור:

רכבת בהודו נסעה ופתאום נתקעה על הפסים. הנוסעים ירדו ממנה וניסו לדחוף אותה. לא הצליחו. ניסו לתקן, לא הצליחו.בסוף לאחר מספר ניסיונות כושלים, הציע אחד מהם לפנות לאיזשהו זקן מהכפר הסמוך. הלכו אליו והוא ביקש 1000 דולר לתיקון הרכבת. מכיוון שהם רצו להמשיך כבר בנסיעה הם הסכימו. אותו זקן התקרב לרכבת עם מקל, נתן מכה על אחד הגלגלים והרכבת התחילה לנסוע. אמרו לו: "תודה רבה, אבל 1,000 דולר על המכה הקטנה הזאת?" ענה להם: "לא, המכה זה רק דולר אחד. שאר ה-999 דולר זה על לדעת איפה לתת את המכה".

הבנתן? זה בדיוק זה.

פעם, כשהגדולה שלי נולדה, גם אני לא ידעתי איפה צריך "לתת את המכה".

הייתי אמא "סטנדרטית" (עדיין לא הייתי בתחום "ההתפתחותי"). חזרתי הביתה מבית החולים עם תינוקת קטנטנה ולא-היה-לי-מושג-מה-לעשות-איתה. איך להשכיב, איך להחזיק, מה לעשות כשהיא בוכה, מה היא אמורה לעשות במהלך היומיום, איך אני אמורה להבין אותה, מה לעשות כשדברים משתבשים…

אני, שתפסתי את עצמי כבחורה יחסית אינטיליגנטית (יחסית…), הרגשתי פתאום כאילו תלויה באויר.

זו היתה הרגשה לא נעימה בלשון המעטה. אני גם ככה עייפה, הגוף עוד מחלים מהלידה, הגב כואב מההריון (שלא לדבר על עוד איזורים כואבים בגוף) וכמובן שגם לא נשכח את ההורמונים. לא היה פשוט.

מסביב שמעתי אינספור קולות – אמא שלי, חמותי, חברות, טיפת חלב, המוכרת בחנות למוצרי תינוקות ואפילו זאת שעמדה מאחורי בתור בסופר. לכולם היה מה להגיד, כולם הציעו לי מה לעשות. בנוסף קראתי גם קצת ספרים על תינוקות, פורומים באינטרנט (אז עוד לא היה פייסבוק, ואולי טוב שכך). כולם ממש ניסו לעזור, אבל מה לעשות שפה שמעתי עצה X, ושם קראתי עצה Y שהיתה מנוגדת לה.

מצד אחד לא כל כך ידעתי מה לעשות, מצד שני הייתי מוצפת במידע.

מהר מאד הבנתי שכן- אני צריכה מידע, אני צריכה להבין, להפעיל הגיון בריא, אני צריכה לנסות ולהתנסות. אבל באותה נשימה אני כל הזמן צריכה לבחון מה הצרכים של התינוקת הפרטית שלי ומה נכון עבורה כרגע. ואפרופו נשימה, הבנתי שאני גם צריכה לנשום.

אז היא ואני יצאנו לדרך והלכתי בין הטיפות, ניסיתי להבין ולהתנהל תוך כדי תנועה. קוראי הבלוג האדוקים שלי כבר יודעים שתנועה היא דבר חשוב כשמדובר בתינוקות…

כשהבן השני שלי נולד, כבר ידעתי!

ידעתי מה אני צריכה לעשות, מה הוא אמור לעשות, ידעתי איך להתנהל איתו, להבין אותו, להבין שלפעמים אני לא אבין אותו, איך להוביל אותו להתפתחות תקינה וגם מה לעשות כשדברים לא קורים כפי שאמורים לקרות.

נכון, הוא היה כבר ילד שני והיה לי קצת ניסיון, אבל עדיין מה שלטעמי עשה אז את השינוי זה הידע והגישה.

כמאמר הקלישאה – "ידע זה כוח". ואחרי לידה אנחנו צריכות הרבה כוח.

והגישה? מה שיבוא-יבוא. אני אסתדר, אני אנווט.  וגם אם לא, אקח אויר ואעשה "בכאילו"- Fake it until you make it כי "אם אין אני לו – מי לו?".

בנוסף, כבר בהתחלה הבנתי שעל אף שהוא תינוק כמו הרבה תינוקות אחרים, ועל אף שהוא ילד שני אחרי אחותו, הוא – הוא. ולכן לו ולי תהיה דרך משלנו. דרך שלא דומה לדרך של אף אמא ותינוק אחר, גם לא לדרך שלי ושל אחותו הגדולה.

בשנים שעברו מאז ליוויתי מאות אימהות (והיו גם אבות) במהלך השנה הראשונה בחיי התינוק או התינוקת שלהן. הסברתי, הדגמתי, תמכתי וחיזקתי. ניסיתי להסביר ולהראות שאפשר אחרת. שה"שד" הזה אולי לא פשוט, אבל הוא ממש לא נורא.

תמיד היו את אלו שהתעניינו ורצו לדעת: "מה, גם את עשית ככה עם הילדים שלך?", "לא נלחצת מהבכי שלהם?", "מה עשית כשפתאום הוא חזר להתעורר בלילה?" "את נתת מוצץ?" וגם – "מה, אצלך בבית אין טרמפולינה, איך הסתדרת?"…

מתוך כל השאלות האלו ומתוך הניסיון האישי שלי כאמא שהייתי פעם והאמא שאני היום, עלה הרעיון לבלוג.

רציתי להעביר מסר, לעזור, לתת כיוון. גם בהיבט ההתפתחותי וגם בהיבט היומיומי.

רציתי להראות שעם קצת ידע על התינוק והבנה על מה שעובר עליו,

שינוי קטן בגישה,

הגיון בריא,

והמון אויר – הדברים יכולים להיראות אחרת.

אז גיל נולדה, יצאנו לדרך ואיתנו גם הבלוג.

החזקה בעירסול תוך "חצי שכיבה" במיטה

ככה התחלנו

בעזרת הבלוג יכולתן לראות שכן – "גם אני עושה ככה עם הילדים שלי".

מהרגע הראשון בבית החולים, עם החזרה הביתה, בימים ובלילות, בבית, אצל סבא וסבתא, עם האחים הגדולים או לבד, ברגעי הבכי, המשברים, הרגרסיות והבלת"מים, בימי החול או בחגים, בתוך המנשא ומחוץ לו, בכניסה לגן, בנפילות ובקימות, בתחילת תזונת המוצקים ובאכילתם בהמשך, עם המוצץ ובלעדיו, בשכיבה על הבטן, בהתהפכות, בזחילה, בהתיישבות, בעמידה ובסוף גם בהליכה.

כל הזמן מזכירה לעצמי את מה שאני יודעת, מזכירה לעצמי מה גיל צריכה ממני ומה אני כרגע יכולה (או לא יכולה) לתת לה. כל הזמן מזכירה לעצמי להוריד כתפיים ולנשום.

כל הזמן מנסה "לתת את המכה" במקום הנכון. מנסה.

אז אני מקווה שגרמתי גם לכן להבין פחות או יותר איפה "לתת את המכה" כדי שהרכבת הפרטית שלכן ושל התינוק שלכן תמשיך לנסוע ותוכלו להמשיך בנעימים בדרך.

זו היתה הדרך שלי ושל גיל. תודה שהצטרפתם אלינו.

Gil CS-148

ומפה נמשיך הלאה…

*את הנסיעה מכאן נמשיך לבד ומדי פעם אעדכן בדף הפייסבוק שלי.

הבלוג הגיע לסיומו, אבל את מוזמנת להעביר אותו לכל אמא שאת מכירה ולעשות לה דרך טיפה יותר קלה.

יש לך שאלות? רוצה לשתף או להוסיף מניסיונך?

אני פה: inbalbarak.info@gmail.com 053-5232700 או בדף העיסקי שלי

הדרכה לאחר לידה | אבחון וייעוץ התפתחותי | סדנאות התפתחות תינוקות | חוגי תנועה לילדים

 

 

ענבל ברק
אני ענבל, אמא של מור, פז וגיל. מומחית להתפתחות תינוקות ופעוטות. כשמור ביתי הגדולה נולדה בשנת 2007, הייתי "אמא רגילה" – עשיתי הרבה טעויות נפוצות וגם כמה דברים נכונים. 7 שנים לאחר מכן, ומאות אימהות אותן ליוויתי והדרכתי החל משבועות ספורים לאחר לידתן, ילדתי את ביתי השלישית - גיל. אומרים שגיל ידעה למי להיוולד כי יש לי את הכלים, הידע, והביטחון ובטח אני תמיד אדע מה צריך לעשות. כך נולד היומן האישי-מקצועי שמתאר את הדרך שלנו: סיטואציות שונות מחיי היומיום של גיל ושלי (שבטוח תוכלו להזדהות איתן), כדי שכל אחת מכן תוכל באמצעות מספר כלים פשוטים וידע בסיסי שיקנו לה הרבה ביטחון, לדעת גם כן מה צריך לעשות בכל רגע. מקווה שאעזור ולו במעט. מוזמנות להצטרף אלינו למסע!