חזרתי לאפליקציה. אחרי דקות ארוכות של החלקה שמאלה הופיע סער. היי אתה חתיך…. אבל צעיר. אבל חתיך. טוב ימינה. בטח לא יצא כלום אבל לא יכולה להשמיל אותו… חתיך מדיי בשביל השמאל. אחרי כמה שעות קיבלתי הודעה שגם הוא היימין אותי. חייכתי. לא ציפיתי לעוד.
אחרי עוד שעה קיבלתי הודעה: נעים מאוד.
אוקי. צעיר ממני ולגמריי חתיך מדיי. בטח לא יצא כלום. אני אענה. הוא שלח חזרה חיוך.
אז שאלתי, כי הוא חתיך מדיי וצעיר, ובטח לא יצא כלום.
מה היית רוצה למצוא כאן? קיבלתי תשובה מהירה: חתונה בהקדם האפשרי. אחרי שוק והשתאות מול מסך שכתובה בו התשובה ההפוכה מזאת שלה ציפיתי, הוא הרגיע: סתם וחיוך. ואז המשיך- סקס ללא מחויבות. עכשיו זה יותר מסתדר לי.
החמאתי לו שאני בטוחה שהוא לא צריך את האפליקציה בשביל זה, ובטח יש לו מספיק. טען שלא ממש, ושאל מה אני הייתי רוצה למצוא.
עניתי בהרחבה: יש הרבה תשובות לזה.. בשורה התחתונה, אנחנו כולנו רוצים למצוא את הבית החם, איפה שיפנקו אותנו, שיכינו לנו את מה שאנחנו אוהבות לאכול, שיידעו לזהות מתי היינו רוצים לדבר ומתי מתחשק לנו להיות קצת ילדותיים. הבית החם הזה שתמיד ישמחו שבאנו הביתה, מקום שנוכל לצחוק בו, לשמוח ולעשות את בן הזוג מאושר… לא ככה?
אחרי דקות ארוכות הוא ענה: בהחלט. כל בן ובת אנוש. השאלה רק דרך איפה ואיך מגיעים לזה. נראה לי.
המשכתי, וקיוותי שאחרי התשובה הזאת הוא יבקש את המספר שלי: כמו שעשו כל האנשים לפננו מדברים נפגשים ופותחים אפשרות. לפעמים נפגשים עוד פעם או פעמיים ואז יודעים אם מעניין לנו, והיינו רוצים עוד פגישה אחת. ומדיי פעם אתה מוצא מישהו שמעניין אותך. שמבין אותך. שמוציא ממך את הצד הטוב שמקבל אותך גם אם אתה מדיי פעם נוחר (פליז שהוא לא ינחר). אחד כזה שמחליט, שבשביל הייתרונות שבך, הוא מוכן גם לחיות עם החסרונות. אבל זה קורה לפעמים.
עוד דקות ארוכות עברו, והוא ענה: כן. את כנראה צודקת. אני אישית כבר לא מסוגל/רוצה לעבור את התהליך.
ואני מתבוננת בתשובה שלו. ולא יודעת מה אומרים עכשיו. איך ממשיכים בצורה שלא תראה כאילו אני מנסה להכריח, לשכנע, להתחנן. ויתרתי על המחשבה לפגוש אותו מחוץ לאפליקציה. ויתרתי על המחשבה שבהודעה הבאה הוא יבקש את המספר.
אז קראתי שוב ושוב את התשובה, ודיי התחברתי אליה. כן. אני מבינה אותו. עד כדי כך, שאני מעדיפה לצפות בטלבזיה מאשר להתלבש, להתאפר ולצאת לפגוש איזה מישהו שאחרי 5 דקות שיחה פנים אל פנים, אחפש איך לברוח מהמקום. אוף קרה לי כל כך הרבה פעמים. ממש מתיש.
אז שאלתי את מה שעבר לי בראש: אתה מרגיש במאמץ ולא טבעי?
ענה: לעיתים כן. מה שכתבת מקודם בסך הכל מתאר את רוב האנשים. ואני כל הזמן נע בין לרצות את האחרי לבין לרצות את עצמי ולא ממש מוצא את האמצע.
אוי.. להיות עבד לרצונות. מעייף. והוא מתאר מעגל שממנו לא מצליח לברוח. והוא חתיך מדיי וצעיר ממני וכנראה שלא יבקש את המספר. ואני אוהבת לתת, והוא מבקש. אז המשכתי. בלי מחשבה מוקדמת. רציתי לצלול לעמקי הרגש שלו ולהוציא משם את הסיבה לעצב שלו, ולתת לו מתנה, כי הוא חתיך מדיי וכנראה שלא יצא כלום.
אפשר לשאול משהו? ותהיה הכי כנה. אין לך מה להפסיד. יש איזה מקרה שקרה לך בשבוע האחרון שעדיין מעסיק אותך? שמדיי פעם אתה עוד חושב עליו
אופס. לא חיכיתי לאישור לפני שהתפרצתי עם שאלה חופרת. חשבתי להתנצל על חוסר הסבלנות.
אבל הוא מייד ענה" אני מניח שב"מקרה" את מתכוונת מעולם הזוגיות וכו? אז כן.
לא. מתכוונת בכללי. אם הדוגמה שלך היא מעולם הזוגיות אז לך על זה.
לא מעולם הזוגיות- המקרים שעדיין מעסיקים אותי הם ברמה השעתית וכמעט כל הזמן… מה הכוונה לך על זה?
עניתי שאני בנהיגה ונמשיך יותר מאוחר. משאירה אותו לחשוב. להסתקרן. לעלות מקרים ולבחור מה לספר מהם.
אחרי שעתיים שלחתי אייקון דובדבן. הוא ענה רק אחרי שעתיים: חולה על דובדבנים אבל שונא דברים בטעם דובדבן, ושלח אייקון חמניה.
ראיתי רק בבוקר. אולי איבדתי את המומנטום. בכל מקרה הוא צעיר ממנו, וחתיך מדיי. בטוח שלא יצא מכאן כלום. אענה יותר מאוחר. אולי קילפתי איזו קליפה.