אני רוצה שתדעי זה מכאן עד הסוף

אלימות היא אלימות. היא פשע חמור וכתם בחברה העולמית כולה. אין זה משנה כלפיי מי היא מופנת – חסרי ישע, ילדים, מבוגרים, גברים או נשים – היא תופעה שחייבת להיעלם מן העולם. אני בחרתי להתמקד באלימות כלפיי נשים וילדים. בכל פוסט יועלה סיפור או מידע משפטי (שאינו מהווה בשום אופן ייעוץ משפטי) שהינו יצירה מקורית שלי. הדמויות והמקרים בסיפורים אינם אמיתיים, אך הנסיבות, האירועים והתיאורים שאובים מקריאה, סקירה וחקירה רבה של נושא האלימות במשפחה. כמו כן הפוסטים יכללו חקיקה, פסיקה, הטבות וזכויות של נשים נפגעות אלימות. המטרה בפוסטים שלי היא אחת ויחידה – להעלות את המודעות לתופעה הנבזית הזו ובתקווה גדולה מאוד לעודד כמה שיותר נשים לצאת ממעגל האלימות… קריאה פורייה.

"בלעדייך אני חצי בן אדם,

בלעדייך אני בעצם כלום.."

 

כל בוקר היה שולח שלומי הודעה לרינה.

כל בוקר את אותה ההודעה, עם מילות השיר האלמותי.

"איזה רומנטי הוא, אין גברים כאלו !!" אמרה חגית כשסיפרה לה רינה על המחווה הקבועה.

"כן, אנחנו מאוד אוהבים, אפילו יש לו חשבון פייסבוק משותף", הוסיפה רינה.

חגית לקחה לגימה מהקפה וחייכה חיוך מאולץ.

"מה רע בזה שיש לנו חשבון משותף?" שאלה רינה.

"רע?, לא אמרתי רע, רק שאלתי אותך האם נכנסת אליו בפעם האחרונה, כי ראיתי שאת התמונות שלנו ממיקונוס אחרי הצבא מחקת ורק התמונות שלך ושל שלומי נשארו" ענתה חגית.

"אה.. לא, שלומי פשוט אמר לי להוריד אותם כי רואים לי יותר מידי את הבטן ובתור סמנכ"לית שיווק זה לא מושך לקוחות.." גיחכה רינה.

"איזה בטן ואיזה נעליים, הו נעליים !" צהלה לפתע חגית, "את לא מאמינה, אתמול ראיתי מגף הורס וישר עלית לי בזיכרון! בגלל זה אמרתי לעצמי שאנחנו חייבות לחדש את הקשר אחרי כל כך הרבה שנים, תמיד היינו כל כך קרובות אחת לשנייה בצבא."

"נכון! זוכרת שנעלנו את סבג בשירותים? זה היה כל כך מצחיק!" התפקעו השתיים מצחוק.

לפתע נשמע צליל הודעה. רינה הוציאה את הטלפון והביטה במסך. "קרה משהו?" שאלה חגית.

"אממ… לא… אני… " ענתה רינה בהססנות.

"רינה?, את בסדר?" את נראית קצת לחוצה… טוב נו, בואי, עזבי את הטלפון, מה שזה לא יהיה זה יחכה" וגררה אותה למסעדה הסמוכה. "בואי אזמין אותך לארוחה, לזכר הימים שעברו" הוסיפה חגית בצהלה.

לאורך כל הארוחה נשמעו צלילי הודעות ללא הפסקה.

"הקבוצות האלו בוואטסאפ .. את צריכה לשים אותן על השתק!" אמרה חגית בחצי חיוך.

"זה בסדר…" ענתה רינה.

"אז ניפגש מחר?" שאלה חגית.

"כן אשמח מאוד, כל כך עשה לי טוב לראות אותך" ענתה רינה.

למחרת קבעו השתיים להיפגש במרכז קניות בעיר. חגית איחרה קצת, החנתה את רכבה ומיהרה למקום המפגש.

רינה לא הייתה שם. "אולי היא שכחה? בטח היא מתעכבת בעבודה, אחייג אליה" אמרה חגית.

"תא קולי! היא העבירה אותי לתא קולי". סיננה מבין שפתייה.

תקראו לזה אינטואיציה נשית, עד היום חגית לא יודעת להסביר מדוע נכנסה לרכבה ונסעה לעבר ביתה של רינה.

לפתע צלצל הטלפון. "הלו? אני מדברת עם חגית?, היי, תשמעי מדברת אילנה מבית החולים, את היית בחיוג המהיר של רינה, בכל מקרה, אני מבקשת שתגיעי לכאן באופן דחוף".

יד האלוהים נגעה באותו רגע בכל הרמזורים בעיר והפכה אותם לירוקים וחגית התייצבה בתוך 12 דקות בבית החולים שנמצא בקצה השני של העיר.

"רינה, איפה החדר של רינה?" שאלה חגית בעודה מנסה להסדיר את נשימתה.

"404, זה פה, מעבר למסדרון מצד שמאל", ענתה הפקידה.

"רינה! מה קרה לך?" שאלה חגית למראה חברתה שכובה על המיטה בקצה החדר.

"חגית, את עובדת בסוכנות ביטוח ואת פה בגלל הנזילה מהדוד" אמרה רינה מבלי לקחת אוויר.

"סוכנות? אני ? השתגעת? על מה את מדברת רינה"? שאלה חגית בתמיהה.

דלת החדר נפתחה "מי את ?" שאל שלומי בפליאה.

"אני מהביטוח" ענתה חגית, תוך שהסיתה מבטה לעבר רינה.

"אההה יופי יופי, תקשיבי, רינה פה שלנו קצת עפיפון,  היא שכחה את הדוד דולק שעות, וכשכיבתה אותו הוא התפוצץ וכל הבית נראה כמו וונציה!!, בחיים לא ראיתי את הגרביים שלי שטות למטבח" סיפר וצחק.

"וכשרינה רצה להתקשר אליי היא החליקה ונחבלה".

"נו אז תעזרי לנו לקבל פיצויים?" שאל שלומי את חגית.

"תראה אני אפנה עם המידע שנתתם לי, מאמינה שתוך כמה ימים תהיה לי תשובה לגבי התהליך".

"יאלה מברוכ, בואי אני אלווה אותך החוצה, רינה שלנו צריכה לנוח".

שלומי הסתובב והתקדם לעבר הדלת, ובאותו רגע לפתה רינה את זרועה של חגית ומסרה לה פתק.

חגית לקחה את הפתק ויצאה מהחדר.

לאחר כמחצית השעה נכנסה לחדר אחות. "שלומי? יש לך טלפון במזכירות, אמרו שאין קליטה בנייד שלך וזה די דחוף".

שלומי יצא מהחדר, ומיד הטלפון של רינה צלצל.

"יצא?" שאלה חגית. "כן יצא" ענתה רינה.

"יופי, יש לנו לפחות חצי שעה, אמא שלי כבר תעסיק אותו בתירוץ שהיא כתבת שרוצה לראיין אותו לכתבה חשובה מאוד בתחום הרפואה".

"חגית, אני … כל כך מצטערת.. אני… " חגית לא ראתה, אך היא ידעה שמעבר לקו הטלפון רינה בכתה ..

"רינה שלי, את רוצה לספר לי מה קרה? מה כל הסיפור הזה עם ביטוח ודוד?".

"אתמול.. כשחזרתי , שלומי , הוא.. הוא.. התפרץ עליי למה לא עניתי לו להודעות, הוא… הוא איבד את זה לגמרי, ניסיתי לברוח אבל הוא נעל אותנו בחדר וקפאתי, לא יכולתי לזוז".

"אוי רינל'ה…" דמעה חגית.

"ואחרי שהוא סיים להרביץ לי, הוא לקח את הטלפון שלי, החל לחטט ושאל "מי זו חגית?".

"אני נשבעת לך שאני לא יודעת איך עוד הייתי צלולה אבל עניתי לו שזו סוכנת ביטוח שפגשה אותי ונתנה לי את המספר שלה".

"את לא תאמיני" הוסיפה רינה בבכי תמרורים, "שלומי האמין והכריח אותי לביים שהכול היה תאונה ושאני החלקתי על הרצפה!!!".

שקט שרר בקו.

"חגית ? את שם?", שאלה רינה.

"יקרה שלי, אם הייתי יודעת.. אם רק… רגע! אני זו שאמרה לך לא לענות להודעות !! בגללי !!! הוא הרביץ לך בגללי!!!!".

בשקט וברוגע אספה רינה את שארית כוחותיה ואמרה: "להפך, בזכותך אני יוצאת לחופשי, בזכותך בעודי שוכבת על הרצפה החלטתי שדי, לא אסבול יותר את ההתנהגות שלו".

"כשהוא יצא אתמול לקנות לי תחבושות ומשחה לפצעים, התקשרתי למשטרה וביקשתי מהם שלא יגיעו באותו רגע, אלא שיגיעו מחר, לבית החולים, שכל מקום העבודה שלו יראה וידע על מעשיו.

אז רק שתדעי שאמא שלך מעסיקה אותו בטלפון עד שהשוטרים יגיעו לעצור אותו..".

חגית הבינה בדיעבד שהמפגש בין השתיים הוא שהציל את חייה של חברתה.

בערב בו הן נפגשו שבה רינה לביתה והכניסה את מספר הטלפון של חגית בקיצורי הדרך תחת השם "חגית סוכנת ביטוח".

 

כנגד שלומי הוגש כתב אישום בגין תקיפה בנסיבות מחמירות, תקיפה הגורמת חבלה ממשית וחבלה ופציעה בנסיבות מחמירות.

גזר הדין לקביעת העונש עתיד להינתן בשבוע הבא, ובינתיים רינה עברה להתגורר עם חגית ובנה בדירתם.

"את לא מפחדת שעוד כמה שנים הוא יצא?" שאלה חגית את רינה.

"מפחדת זו מילה גדולה. ככל שאני אפחד הוא יגדל ואני אקטן, אולי הגוף שלי עוד מתרפא, אבל את הנפש שלי הוא לא ייקח, לא עוד".

הסיפור בדיוני בהשראת מקרים אמיתיים…