באחת מישיבות ההפקה זרקה לירון לאוויר – ברווזת גומי , לא הייתי צריכה יותר. המחשבות שלי כבר נדדו.
מי צריך מדליות ? ברווזת גומי יכולה להיות תחליף מהמם. אין אחת שלא תרצה וכמות התמונות, אך התמונות. הראש שלי כבר רץ קדימה.
כיוון שכבר התנסתי ביבוא מסין בשנה הקודמת, רצתי מיד לאתרים הסינים לחפש לי את הברווזה הרצויה בשניה שראיתי אותה, זו הייתה אהבה ממבט ראשון! ורודה, עם כתר על הראש וחיוך מתוק. ידעתי , היא שלי.
החלטנו למתג את האהבה החדשה שלי ובחרנו לרכוש 1000 ברווזות – לימיים קראתי לה ברווזונה . ברווזה אחת מותגה לקפטניות , אחת לאלופות טורנירי החוף והשלישית לאלופות טורנירי הדשא.
אבל זה לא הספיק לי, התחלתי לחשוב איזה קמפיין אני אעשה לפני הטורניר,כבר תיכננתי לצלם ידוענים עם הברווזה המתוקה שלי והייתי בטוחה שאגרום לכל המשתתפות בטורניר להתאהב בהן כמוני, עוד לפני הטורניר. לא תהיה שחקנית שלא תעשה את כל המאמץ לחזור עם שלושת הברווזות מהטורניר הביתה.
ואז זה קרה. המשלוח הגיע לדואר ואיתו הבשורה.
ברווזות גומי זה צעצוע, צעצועים חייבים את אישור מכון התקנים , לא ניתן לשחרר את האהובות שלי מהדואר. זה המחיר של יבוא עצמי בלי נסיון.
אני באבל ומתחילה להפעיל את כל מי שיכולה כדי לנסות לשנות את רוע הגזרה.
מתחילה להתייעץ ולשאול –מגלה שלהעביר למכון התקנים יעלה אלפי שקלים , מי יודע כמה זמן ולא בטוח שיאושר ואז העלות של הברווזות שלי הופך להיות לא סביר ולא הגיוני לעמותה.
מוצאת מישהו שאומר לי שאם כבר הגיעה סחורה של הספק הזה לארץ בעבר יש סיכוי שיאשרו לי על סמך הבדיקות של הלקוח האחר. הסיני מאתר לי לקוח בודד שהיה לו לפני מספר שנים, דרך לא דרך ובעזרת קצת פייסבוק ואנשים טובים, מגיעה למזמינה אבל אין לה שום מסמך או דרך לעזור לי.
מגיעה לסמנכ"ל שילב, מניחה שאם יש מישהו שמבין בצעצועים ואיך לשחרר אותם, זה הוא. אכן כך ,הוא נתן לי כלים ומידע שאיתם אני חוזרת לסיני ומבקשת בשלב ראשון שישלח לי את התקנים עימם הם עובדים – ברור שגם אני לא רוצה להכניס משהו רעיל שיכול לגרור איתו אסון… הוא שולח את כל המסמכים ומסתבר שזה תקן מחמיר יותר אפילו מהתקן שהמכון בארץ דורש. אני רגועה שהברווזות שלי מושלמות וממשיכה את מזלי.
מגלה באחת העצות שקיבלתי שמשרד העבודה יכול לאשר יבוא אישי ללא אישור תקן ממכון התקנים ואני מחליטה שאני על זה. אומנם 1000 ברווזות , לא ממש כמות אישית… אבל מה יש לי להפסיד? הלא כבר בכיס ,מקסימום אצליח.
שולחת מכתב למשרד העבודה עם הסבר מלא ליעוד של המהממות שלי ומקווה לטוב. מבינה לטורניר ההוא הן כבר לא יגיעו אבל לטורניר שנה אחרי עוד יש סיכוי ומאושרת שבמיתוג שלהן לא רשמנו את השנה…
עובר בערך חודש , אני בדיוק אחרי טורניר מדהים בבוסטון ואחרי שזרעתי זרעים לקבוצה חדשה בניו יורק ,מתעוררת למייל חדש שמשרד העבודה מאשר את בקשתי וניתן לשחרר את הברווזות.
ניו יורק כבר לא מעניינת אותי יותר ואני סופרת את הדקות לחזרה לארץ ומתייצבת כמעט עם המזוודה בדואר.
ושוב בשורת איוב, שני ארגזים משוחררים השלישי כבר על המכולה בחיפה בדרך חזרה לסין! ומי אילו אם לא ה 350 קפטניות מהממות שלי, דווקא הן ,במסע חזרה לסין.
לא מצליחה להוריד את הקרטון מהמכולה ושוב אני מול הסיני. אהובי היקר , ברגע שעוגנות לך 350 קפטניות בנמל תתייחס אליהן יפה ושלח אותן בסיבוב פרסה חזרה לשייט לישראל.
4 חודשים אני ממתינה ופתאום סמס , יש לך חבילה בדואר. הן הגיעו!!! חמושה בכל הידע שצברתי , מוכנה מהמאבק הקודם. מגיעה לסניף הדואר. העובדת ניגשת מביאה את הקרטון ומשחררת אותו כאילו כלום, לא אישורים ולא עיכובים. פשוט משחררת.
יש לי ה 1000 ברווזות בארגזים וידיעה אחת לכל החיים שאין דבר שלא אצליח לעשות.
מה קרה איתן בטורניר באילת , זו כבר נושא לכתבה אחרת (-: