בכל פעם כשסרגיי בא לבקר הוא יושב בחדר של סבא והם מדברים, בעיקר סבא מדבר. סרגיי מטה מעט את ראשו או עוצם את עיניו למחצה כאילו רוצה להראות שהוא מבין היטב את דברי סבא והבין אותם עוד קודם, וזה ברור.
סבא יושב בכורסה שלו וסרגיי יושב מולו, אבל גם בישיבה רואים כמה סרגיי צנום ורזה. הוא כמו מקפל את הכתפיים הגרומות שלו פנימה לתוך עצמו כאילו מתבייש בהן ורוצה להסתירן. מידי פעם הוא עונה משהו לסבא, לאט ובקול שקט, וכל זמן השיחה הוא מלטף את הזקן הגדול והרחב שלו שדומה לחתול ששוכב לו על החזה וישן.
אוֹנייֶגין נכנס לפעמים לחדר ועובר בין סבא לסרגיי, אבל הם לא שמים לב אליו. הם עסוקים. הם מדברים על משהו חשוב, ויש להם הרבה דברים להגיד זה לזה. אוֹנייֶגין נעצר לפני סרגיי, מריח את שולי המכנסיים שלו ומרים אליו את ראשו, ואני חושב שגם אוֹנייֶגין מתעניין בחתול שעל החזה של סרגיי ורוצה להריח גם אותו.
כשסרגיי מתמהמה עם התשובה ונוצרת שתיקה שסבא כנראה לא אוהב, סבא פונה לאוֹנייֶגין ואומר: "נו, אוֹנייֶגין! מה תגיד על זה?" ואוֹנייֶגין עובר ליד הכורסה של סבא, קרוב מאוד לרגליו, אבל לא נעצר ולא נוגע בו, רק עושה את עצמו שהוא לא שומע ולא אכפת לו.
לפעמים סרגיי נשאר לאכול אתנו ארוחת צהריים, וגם אוֹנייֶגין מצטרף, כי למרות הרושם של אדישות שאוֹנייֶגין משתדל לתת, גם הוא זקוק לקצת חברה ורוצה להיות עם כולם, במיוחד אם יש אורחים. אבל אוֹנייֶגין לא מתפתה לאוכל של בני אדם. הוא לא אוכל נקניק שסבא מציע לו לפעמים כי לא נעים לו לאכול לבד, ובטח לא חלב ושמנת שחושבים בטעות שכל החתולים אוהבים. אוֹנייֶגין לא אוהב דג מעושן שסבא כל כך אוהב אבל אסור לו, ולא את ה"בֶּליאשי", הכופתאות המטוגנות הממולאות בבשר, שסבתא קלרה עושה כל כך טוב. כשהיא מכינה אותן אמא נוסעת אליה ישר מהעבודה, בלי לעבור דרך הבית, כל כך זה טעים. אבל אפילו ה"בֶּליאשי" של סבתא קלרה לא מלהיבים את אוֹנייֶגין. הוא אוכל רק "רוֹיאל קַנין", ורק מהאריזה עם הכתובת בכחול-אפור "לחתול בעל פרווה ארוכה".
האוכל האנושי היחיד שאוֹנייֶגין אוהב הוא שוקולד. אבל לא "פרה אדומה" של עלית, לא "קיטקט" ולא "מקופלת". הוא אוהב רק שוקולד משובח שאבא קונה בחגים ובימי הולדת, או מביא מחוץ לארץ. אוֹנייֶגין שומע את הרשרוש כשסבתא קלרה מקלפת את נייר הצלופן מן האריזה היפה, וזה הסימן בשבילו. הוא כבר יושב עם כולם סביב השולחן הנמוך בחדר האורחים ומחכה. קורה שהוא עולה לרגע על השולחן בשתי גפיו הקדמיות או מושיט את הכף הפרוותית שלו בציפורניים מוסתרות, ומניע אותה בקשת כמו כף יד של גברת עטוית כפפה. כך אוֹנייֶגין מזכיר לנו שהוא בן משפחה כמו כולם וגם הוא רוצה לקבל "באצ'י" או פרלין "ליידי גוֹדייווה" שכולם מתענגים עליהם עם התה החזק שסבתא קלרה מגישה בספלי פורצלן האדומים שהיא כל כך אוהבת.
ואז, כשכולם אוכלים ומתאנחים בהנאה, סבא משיל מהפרלין העדין את נייר הכסף ופונה לאוֹנייֶגין: "בוא, קח!" ומוסיף: "קי-י-סָה! קיסוּ-וּלָה!" שזה אחת ממילות החיבה של סבא ברוסית, וגם לי הוא קורא כך לפעמים. אני חושב שזה אומר משהו כמו "חתולה חמודה שלי", ואני לא יודע למה סבא מדבר אל אוֹנייֶגין כאילו הוא בת, אבל יכול להיות שבמילים של בנות יש יותר אהבה.
הלוע של אוֹנייֶגין נראה ענק ועמוק כשכדור השוקולד נוחת על הלשון הורודה-לבנה שלו. אוֹנייֶגין לוקח אותו בזהירות תחילה כאילו היה אוכל חם מידי והוא לא מצליח למצוא לו מקום בפה. אך מייד הוא נועץ את ניביו הגדולים ברקמה האוורירית של ה"באצ'י" והשוקולד מתרסק ונעלם תחת תנועת הלסתות העזה של אוֹנייֶגין. שברגעים כאלה לא נראה כחתול בית שאוכל שוקולד איטלקי, אלא כאריה אכזר וצמא דם הטורף טרף חי אחר מרדף.
בזמן ארוחת צהריים אוֹנייֶגין יושב אתנו במטבח. הוא נוכח, כמו שסבא אומר, וסבתא קלרה מזכירה לסרגיי לא לתת לאוֹנייֶגין אוכל מהשולחן: זה סתם נשאר ומלכלך את הרצפה. אני לא יודע למה היא אומרת את זה לסרגיי. אולי מפני שסבתא קלרה דואגת לניקיון המטבח שלה, אבל סרגיי בכלל לא מנסה לפנק את אוֹנייֶגין. הוא רק מפטיר: "איזה חתול מפואר! איזה חתול מפואר!" אבל המילים נשמעות בפיו כמו סיכום ידיעה מדעית ואני חושב שהוא אומר אותן רק כדי להנעים לסבא כי הוא יודע כמה סבא אוהב את אוֹנייֶגין.
באחד הביקורים של סרגיי סבא טיפס במעלה ארונות הספרים שלו והוציא ספר מאובק מאוד מן המדף שמתחת לתקרה ממש. סבא הושיט אותו לסרגיי בשביעות רצון בולטת, בסיפוק ממש, ואמר: "זאת מתנה בשבילך, סרגיי!"
סרגיי הסס לרגע ונרתע מלקחת את הספר לידיו. סבא הבחין במבוכתו ומיהר לחזק אותו: "קח, קח! בבקשה! זה בשבילך!"
סבא שלי יודע להתאים ספר מתנה לכל אחד. הוא אוהב לתת ספרים במתנה. ולמה לא? יש לו כל כך הרבה! בארון שלו יש אפילו מדף מיוחד שבו הוא שומר את הספרים המיועדים למתנות.
אבל סרגיי כנראה לא ידע את כל זה, וראיתי שהוא קצת מבולבל. כנראה סבא נתן לו ספר חשוב מידי או יקר מידי. אולי סרגיי חלם על הספר הזה וידע שהוא נמצא בארונות הספרים של סבא, והוא כל כך חשק בו שרמז לסבא על חלומו. אולי בשל כך סרגיי התבייש.
לבסוף סבא שכנע את סרגיי לקבל את המתנה, אך בביקור הבא סרגיי הביא לסבא בונבוניירה גדולה. זה היה קצת מוזר, כי מה פתאום בונבוניירה בין ענייני הספרים בין סבא לסרגיי? סבא שמח מאוד. הוא קרא לסבתא קלרה ואמר: "קיבלנו מתנה נהדרת, קְלֶה-קְלֶה!"
סבתא קלרה שבאה מהמטבח ניגבה את ידיה בסינר שלה וקראה: "שוקולד! איזה יופי! תודה רבה, סרגיי. אצלנו כולם אוהבים שוקולד, אפילו אוֹנייֶגין אוהב שוקולד!"
"מה? חתול אוכל שוקולד?" התפלא סרגיי.
"כן, אבל רק שוקולד משובח ביותר!" אמר סבא כשהוא מרים את האצבע שלו באוויר, וסבא סיפר לסרגיי בגאווה ובהתרגשות את אהבתו של אוֹנייֶגין לשוקולד משובח.
סבתא קלרה קראה לנו לחדר האורחים לשתות תה, כי אצל סבא סוֹליק וסבתא קלרה אי אפשר לאכול שוקולד בלי תה. גם אוֹנייֶגין הצטרף כששמע את רחש העטיפה המוכר. אך כשסבא הושיט לו את הפרלין אונייגין הריח אותו בנימוס ו… הלך. הוא לא רצה לאכול את השוקולד של סרגיי!
סבא היה נבוך מאוד. הוא איבד לרגע את כל המילים שלו. פניו השתנו באחת והוא השפיל את מבטו לתוך ספל התה. "משהו לא בסדר עם אוֹנייֶגין…", הוא אמר בשקט, "למה השוקולד הזה לא מוצא חן בעיניו?" וסבתא קלרה לא אמרה כלום, היא רק הניעה קצת את ראשה הנה והנה, כשהיא מחזיקה את הצלוחית שמתחת לספל גבוה קרוב לפניה כמו סבתא אמיתית, ואמרה לסרגיי בקול שליו לגמרי: "אני יכולה למזוג לך עוד תה, סרגיי?" והחלה לדבר אתו על השר בממשלה שיש לו מבטא רוסי כבד והודיעו בחדשות שהוא פושע וגנב.
"כן…", אמר סרגיי, "השאלה רק האם הפעם הם יצליחו להכניס אותו לכלא…" והוסיף: "הוא מכפיש את שמה של העלייה הרוסית…" כשהוא מלכסן את מבטו לאוֹנייֶגין שהתמקם קצת בצד בכורסת הבורדו של סבתא קלרה, והתרחץ התרחצות נמרצת כאילו התלכלך במשהו.
https://www.headstart.co.il/project.aspx?id=15605
https://www.facebook.com/sipurei.savta.Mirie?ref=hl
חפשו בפייסבוק: "אונייגין שאהב את סבתא קלרה".
