מי אני?
נועה לוי ערן, בת 37, נשואה+2. המעצבת והבעלים של מותג הנעליים Abramey משנת 2011.
שם המותג הוא מחווה לסבתא וסבא שלי, אלי ויפה אברמוביץ, שבבעלות משפחתם היתה חנות לטקסטיל בנחלת בנימין עוד בתחילת המאה שעברה ושלימדו אותי להתרגש מדברים יפים.
רקע
נולדתי בתל אביב ואני גרה ויוצרת ביפו. מאוהבת בקסם של העיר שנגמרת בקו החוף של הים ושואבת ממנה השראה בכל פינה.
למדתי קולנוע באוניברסיטת תל אביב ובזה עסקתי במשך כמה שנים, אבל אופנה תמיד היתה הדרך המקבילה שלא צעדתי בה, כמו שאומר השיר – my road not taken.
כששואלים אותי איפה למדתי אופנה, אני אומרת שהתחלתי כבר בבטן. כבת לאמא סטייליסטית ומפיקת כתבות אופנה, ביליתי את מרבית ילדותי בין ערמות בגדים ואביזרים על סטים של צילומי אופנה, או במסעות חיפושיי אוצרות בארונות הסטיילינג שהיו אצלנו בבית – ארון לכובעים, לחגורות, לצעיפים…
כשהייתי בערך בת עשר, אימי הסטייליסטית נתנה לי טיפ גאוני: "כשאת מתלבשת בבוקר אף פעם אל תסתכלי במראה לפני שנעלת נעליים, הנעליים הן אלו שיכתיבו את כל ההופעה שלך". הרומן שלי עם נעליים התחיל כבר אז.
מתי ולמה הבנת שאת רוצה להיות מעצבת?
את abramey הקמתי "במקרה". עבדתי בתחום הקולנוע כשהגעתי במקרה לכפר קטן בווייטנאם, שם פגשתי משפחה של סנדלרים וביקשתי מהם שיכינו נעליים בשבילי, לפי עיצובים שהי לי בראש, בגלל שהיו לי כפות רגליים בעייתיות והתקשיתי למצוא נעליים שיתאימו לי ולסגנון שלי.
בעלי המדהים שראה את הנעליים עודד אותי להישאר בכפר ולעבוד איתם על מה שלימים הפך לקולקציה הראשונה שלי. נשארתי, למדתי, עיצבתי ועבדתי. את הנעליים שלחנו לישראל והמשכנו לטייל. לא הבנתי באותו רגע שאני בעצם מקימה את המותג שלי לעיצוב נעליים. אני חושבת שאם הייתי קולטת שזה הצעד הראשון במהלך הזה, אולי לא היה לי האומץ לעשות אותו.
כשחזרתי לארץ צילמתי את הנעליים והעליתי לפייסבוק. התחלתי לקבל תגובות מלקוחות וחנויות וכך מצאתי את עצמי מוכרת את הקולקציה הראשונה. אחרי הצעד הראשון, את המשך הדרך כבר עשיתי לגמרי מבחירה מודעת שזה מה שאני הכי רוצה לעשות.
מה היה החלק הכי מאתגר בדרך?
להישאר נאמנה לעצמי ולהאמין במה שאני עושה. להיות מעצבת עצמאית, יוצרת ומייצרת, שכל חצי שנה צריכה לייצר קולקציה שלמה חדשה ומרגשת, זה אתגר רציני וצריך לבחור בזה כל יום מחדש. זה מגיע עם הרבה חששות ואין לעולם בטחון שמה שאת עושה אכן יתקבל בהערכה, וגם יימכר.
גם אחרי 9 שנים אני מרגישה שאני קצת מהמרת עם כל קולקציה. יש טרנדים מתחלפים, יש בקשות מיוחדות מלקוחות, יש שוק שמשתנה, ואני לא יוצרת מתוך המקומות הללו. מתישהו לאורך הדרך החלטתי עם עצמי שכל עוד אני אשאר נאמנה לעצמי ואעצב דברים שאני מאמינה בהם, שמרגשים אותי ושמדברים את השפה שלי, אז אני יכולה להיות שלמה עם מה שאני עושה ולהאמין ביצירה שלי.
איך את מתארת את סגנון העיצוב שלך?
מינימליזם אורבני. אני מאמינה גדולה בנעליים וחושבת שהן חלק בלתי נפרד מהבגד. אני מנסה לעצב נעליים שמרגשות אותי, שאני ארצה לנעול, בתקווה שירגשו גם את הנשים שילכו איתן.
כל פריט מיוצר בעבודת יד, עם המון מחשבה ותשוקה, תוך דגש רב על נוחות לצד שיק אורבני, בניסיון ליצור נעליים באיכות בלתי מתפשרת ועיצוב ייחודי.
העיצוב מינימליסטי, מפתיע בפרטים הקטנים, ואינו תלוי בטרנדים עונתיים. הצורה הסופית של הנעל תמיד מתגלה במפגש עם הרגל ואני מעצבת מתוך מחשבה על החיבור הזה, ואיזה קווים חדשים ייווצרו כשמישהי תנעל את הנעל.
איפה את מייצרת את הנעליים?
אני מייצרת בארץ מתוך אידיאולוגיה ובחירה מודעת לתמוך בקהילה שבתוכה אני פועלת.
בתחילת הדרך ייצרתי כאמור בכפר קטן בוייטנאם אצל משפחה של סנדלרים, אבל למרות האינטימיות שנוצרה והתחושה המשפחתית הטובה, משהו בתהליך הרגיש לי לא שלם והתקבלה החלטה להעביר את הייצור לארץ. מעבר לנושא הלוגיסטי המורכב, הרגשתי שכמעצבת מקומית אני צריכה לייצר כאן. הבחירה השפיעה לטובה על כל תהליך העבודה שלי, הקולקציות הן הרבה יותר אני מאז שעברתי לכאן.
לפני חמש שנים מצאתי את נאסר, בעל בית מלאכה יפואי, והחיבור היה מיידי. עם הזמן נאסר עבר ארבעה מקומות שונים ואני הלכתי בעקבותיו והפכתי למעצבת היחידה שהוא מייצר עבורה. יש לנו אחריות הדדית להצלחה אחד של השני, אני דואגת לו לפרנסה והוא דואג לפרנסה שלי. מעולם לא היה בינינו איזשהו חוזה חתום, אבל יש לי אמונה מלאה שהוא יעשה כל שביכולתו כדי לדאוג לצרכים שלי ובאותה מידה אני מחויבת אליו. רמת הקרבה היא כזו שכשהייתי חולה מאוד ולא יכולתי להגיע עד אליו, הוא היה בא אליי הביתה עם הסאמפלים שצריך למדוד, ממש כמו סינדרלה. אני מכירה את כל המשפחה שלו, הילדים שלנו חברים. הוא דוד נאסר, זה משפחה. אני לא יכולה לדמיין את העסק שלי ואת היצירה שלי בלעדיו.
לפני כמה ימים הגענו לבקר אותו בבית המלאכה, עם בעלי ואלי התינוקת הטרייה שלנו. הוא בדיוק שיתף אותי בהתלבטות אם לעבור או לא, כי שכר הדירה דוחק. ואז הוא אמר לי, 'אל תדאגי, איפה שאני אהיה תהיי גם את. את ואני זה חתונה קתולית'. לירון בעלי ענה לו: 'זה יפה שמוסלמי ויהודיה מתחתנים בחתונה קתולית".
לסגנון האופנתי של איזו מפורסמת את מתחברת?
טילדה סווינטון. היא הורסת בעיניי. הבחירות שלה מאוד ייחודיות, יש בסגנון שלה שילוב מדהים של גבריות ונשיות, של חספוס ועדינות, עם סילואט נקי ובו בזמן סופר מדויק ועוצמתי.
מה המאפיין את הקולקציה האחרונה?
הקולקציה הזו יקרה לליבי במיוחד מכיוון שהיא נולדה יחד עם בתי, אלי. מרבית העבודה עליה נעשתה כששהיתי בטביליסי, שם אלי נולדה בתהליך פונדקאות לאחר שאני חליתי בסרטן. הלידה היתה מוקדמת בהרבה מהמתוכנן ונאלצתי לעזוב לטביליסי מעכשיו לעכשיו, כשהעבודה על הקולקציה בעיצומה. שהינו שם כחודשיים ואת העבודה על הקולקציה השלמתי משם, כשדוגמאות של עורות וסמפלים נשלחו אליי מהארץ עם בני משפחה שהגיעו לבקר, ואני מתקשרת עם בית המלאכה בסרטונים ותמונות בוואטסאפ.
זו הקולקציה ה16 שעיצבתי והיה חשוב לי לקחת את כל האלמנטים האהובים עליי בשפה העיצובית שלי ולנסות לאתגר אותם בקו נקי שמתאים יותר לחורף, לתת להם ביטוי מלא תוך שמירה על מינימליזם.
כל הנעליים מיוצרות בעבודת יד אחת אחת מעור בבית המלאכה שלי בתל אביב. בקולקציה 39 דגמים של נעליים ומגפונים בצבעוניות מונוכרמטית אורבנית, בעורות סופר רכים שמלטפים את הרגל, בגזרות אסימטריות מיניליסטיות שמחמיאות לקרסול, וכמובן עם דגש רב על נוחות ועקבים עם בסיס רחב ונח בחיתוכים גיאומטריים שונים, כדי שיהיה אפשר להתרוצץ איתן מבוקר עד לילה בלי להתפשר על סטייל.
טווח מחירים לפני הנחת שופוני: 1,300-600 שקל.
טווח מידות: 41-36.
איפה קונים? נבסטודיו ברבי נחום 2, שוק הפשפשים, יפו ובאתר www.abramey.com.
בסוף החודש אגיע ליריד שופוני שיתקיים השנה בפעם הראשונה בלוקיישן חדש ויכלול, בנוסף למעצבי תיקים ונעליים, גם מעצבי אופנה. במסגרת היריד יינתנו הנחות של 20% על קולקציות סתיו-חורף החדשות ועד 70% הנחה על דגמים מעונות קודמות.
שופוני – אקספו תל אביב (גני התערוכה לשעבר ), ביתן 11. (יום ה' 31/10 22:00-16:00, יום ו' 1/11 18:00-9:00, יום שבת 2/11 19:00-10:00). פרטים נוספים באתר שופוני.
