כהמשך ישיר לכתבה על איב סאן לורן, שם התוודענו, בין השאר, לפיסה ממערכת היחסים הסוערת שהייתה לו עם קארל לגרפלד, הכתבה הבאה בסדרת הכתבות שלי על מעצבי העל, מוקדשת ללגרפלד עצמו.
לגרפלד, כמו סן לורן, נחשב לאחד מהאבות המייסדים הבולטים של האופנה הצרפתית המודרנית. בלעדיהם ובלי אחרים כמו קוקו שאנל, כריסטובל בלנסיאגה, פייר בלמיין ועוד, כנראה שהמלתחה של כולנו לא הייתה נראית כפי שהיא כיום ולבטח הייתה חסרת השראה וענייה הרבה יותר.
קארל אוטו לגרפלד, האיש והאגדה
קארל אוטו לגרפלד, נחשב לאייקון תרבותי מהחשובים ביותר של המאה ה־20 וה־21. הוא היה בראש ובראשונה מעצב אופנה, אבל נגע במהלך חייו בכל תחומי העיצוב וגם צייר, צילם, פיסל, ניגן, כתב ועוד. לגרפלד יצר במשך יותר משישים שנה בהן פשוט "מלך" ביד רמה על עולם האופנה המערבי. הוא בנה אימפריה ויצר אגדה. הוא הגדיר את עצמו כאומן מולטי טאלנט שמנהל עסקים מולטי נשיונל.
ללגרפלד היה מראה של אציל גרמני מהמאה ה־18 עם זנב סוס לבן ובוהק. הוא תמיד היה לבוש בחליפה מוקפדת מעל חולצה לבנה בעלת צווארון גבוה ונוקשה ומאובזר במטפחת משי תואמת סביב צווארו, תכשיטים דומיננטיים, כפפות מעוצבות ומשקפי שמש נצחיים.
בעוד פעילותו המקצועית קיבלה חשיפה תקשורתית ענפה, חייו הפרטיים, ובעיקר העובדות היבשות, לוטות בערפל וטושטשו בעיקר על ידו. לגרפלד נהג לציין שנולד בהמבורג שבגרמניה ב־1938 אולם תאריך לידתו האמיתי הוא ה־10 בספטמבר 1933. הוא נולד למשפחה בורגנית עשירה, לאב תעשיין ולאם שצעירה מאביו ב-15 שנה. אימו, אליזבט לגרפלד, היתה בעלת אישיות דומיננטית ועמדות מתקדמות ביותר לתקופתה ובנה "השונה" התקבל על ידה באהבה. בילדותו אהב בעיקר לצייר ציורי קריקטורה ולקרוא. את אהבתו לקריאה קיבל מאמו אותה אהב אהבת נפש. הוא הרבה ללמוד ולהרחיב אופקים, בעיקר בתחומי היסטוריה ותרבות, וידע לקרוא ולדבר במספר שפות, ביניהן צרפתית, גרמנית ואנגלית.
ללגרפלד היה "חדר אישי" שהלך איתו ממקום למקום. הוא נהג לשמור מכל משמר על רהיטים וחפצים מתקופת ילדותו, מה שכנראה חיבר אותו לשורשיו. בין חפציו האישיים היה גם ציור "השולחן העגול" של הצייר הגרמני אדולף פון מנצל, המתאר אצילים מהמאה ה-18 מסבים לשולחנו של פרידריך הגדול. את התמונה ראה לגרפלד כשטייל עם הוריו ברחובות המבורג בהיותו בן 6. הוא ביקש מהוריו שייקנו לו אותה ולמרות שזו היתה בקשה מעט מוזרה מילד בן 6, הוא קיבל את התמונה שתלווה אותו עד יומו האחרון.
בשנת 1953 לגרפלד הבין שהדבר האמיתי מתרחש בפריז והיגר מגרמניה לעיר האורות. בתחילה עבד ברישום בבתי אופנה שונים ובשנת 1954 כבר זכה במקום הראשון בתחרות מטעם איגוד הצמר העולמי בקטגוריית המעילים. באותה תחרות, בקטגוריית השמלות, זכה לא אחר מאשר איב סן לורן. זו הייתה בעצם ההכרות הראשונה בין השניים, תחילתה של ידידות, תחרות ואף שנאה ארוכת שנים – אליה נגיע בהמשך.
אחרי הזכייה, כל העיניים נשואות לשני הכישרונות המבטיחים. לגרפלד בן ה-21 התחיל לעבוד אצל פייר בלמיין (שהיה אחד השופטים בתחרות בה הוא זכה) וסן לורן, רק בן 18, התקבל לעבודה אצל כריסטיאן דיור. ההיכרות הזו הציתה את עולם האופנה ואת הבוהמה הפריזאית, אבל יותר מכל בנתה את שניהם כאבות המייסדים של האופנה הצרפתית המודרנית.
בעקבות ההיכרות בתחרות לגרפלד וסן לורן מתקרבים ומתחילים לבלות ביחד. בהמשך הצטרפה אליהם גם דוגמנית הבית של דיור – ויקטואר. השלושה מנהלים מערכת יחסים ידידותית אפלטונית, מבלים במסעדות, בתי קפה ומועדונים ואף ישנים ביחד בביתו של לגרפלד. עם זאת, הציפיות שלהם זה מזה שונות. סן לורן נמשך ללגרפלד (ולגברים בכלל) משיכה מינית ואילו משיכתו של לגרפלד לסן לורן היא בעיקרה אינטלקטואלית ורגשית. באופן כללי, התנסויות מיניות נועזות ובילויים סוערים, כמו גם אלכוהול וסמים, שאפיינו הרבה מחבריו המעצבים, לא היו מנת חלקו של לגרפלד שהעדיף להתמקד בעבודה והשכלה. אחד מציטוטיו הידועים היה: “משיכה מינית לא יכולה להימשך לנצח אך אהבה יכולה להחזיק מעמד כל החיים”.
מה שהפר את ההרמוניה ואת איזון הכוחות בין המעצבים הצעירים, היה ללא ספק מותו הפתאומי של כריסטיאן דיור בשנת 1957. איב סן לורן "הנסיך" הצעיר בן ה־21, ירש את כסאו של דיור – "המלך". לגרפלד שהוא מטבעו עצור ומאופק, מפרגן לחברו, על אף שחלם בעצמו לקבל את התפקיד, אבל סן לורן נבהל מכובד האחריות שנפלה עליו במפתיע והוא מבקש עזרה ותמיכה מידידתם המשותפת, הדוגמנית ויקטואר. הוא מנסה להרחיק אותה מלגרפלד כדי שתהיה לצידו, אבל האחרון לא מוותר ומנסה למשוך אותה לצד שלו. הם מתחרים על תשומת ליבה, כשסן לורן נפגש איתה בערבים ואילו לגרפלד פוגש אותה בימים. כך בעצם מתחילה היריבות הגדולה בין שני הענקים.
בשנת 1958 עובר לגרפלד לעבוד אצל ז'אן פאטו, שם עיצב מדי שנה שתי קולקציות של אופנה עילית. לאחר חמש שנים הוא נוסע ללמוד אומנות ברומא ובמקביל מעצב כפרילאנס לבתי אופנה שונים וביניהם קלואה וולנטינו. ב-1967 התחיל לעבוד בבית אופנת העילית האיטלקי פנדי, כמעצב הראשי של קו הפרווה וקו הנשים – תפקיד אותו הוא מילא עד יום מותו.
ב-1983 מונה, במקביל לעבודתו בפנדי, למנהל האומנותי של בית האופנה העילית "שאנל". גם את התפקיד הזה מילא עד ליום מותו. למרות שללגרפלד יש גם קו הנושא את שמו, ניכר כי לא הרצון להקים מותג משלו הוביל אותו במהלך בקריירה, אלא הרצון להפוך את עצמו למותג ולהקסים את העולם בסיפור האגדה שיצר סביבו. המראה שלו הפך לסמל מסחרי בפני עצמו וכל המותגים איתם עבד פרחו ושגשגו תחת ניהולו האומנותי והמקצועי.
עם הגעתו של לגרפלד לשאנל, הוא מחייה את בית האופנה הותיק שנחשב ל"כמעט מת" כ-12 שנים לאחר מותה של המייסדת קוקו שאנל. הוא נובר במגזינים ובספרים העוסקים במותג ויוצא למועדונים נחשבים ברובע התשיעי כדי לצפות באופן לבושן של הצעירות הצרפתיות ולקבל השראה. הוא מעצב את הלוגו הפופולרי של המותג (שילוב האותיות CC כשהן הפוכות זו לזו) ובוחר בדוגמנית אינס דה לה פרסאנז’ הברונטית להיות המוזה שלו ודוגמנית הבית של המותג, בזכותו אינס הופכת לכוכבת על מוכרת בכל העולם.
במסגרת תפקידו כמנהל האומנותי של שאנל, הוא מערב סממנים מהעבר באלמנטים מודרניים והופך אותם למתכון המנצח. בניצוחו בית האופנה הופך להיות אחד ממותגי האופנה היוקרתיים והרווחיים בעולם. הוא ממשיך לעבוד בחריצות מעוררת הערצה עבור שאנל, עבור המותג האיטלקי פנדי ועבור הקו הנושא את שמו ובמקביל מעצב תלבושות לתיאטרון, לקולנוע, לאופרה ולמופעי ריקוד ויוצר שיתופי פעולה (למשל עם רשת H&M וחברת קוקה קולה). הוא מקבל הצעות חדשות מדי שבוע ומסרב למרביתן. הצלחתו לא יודעת גבול, הוא ממשיך להמציא עצמו מחדש בכל עונה, מפיק תצוגות מרהיבות ומקוריות שלא נראו כמותן, מחייה פנטזיות, מגשים חלומות, ועם זאת נשאר מאופק, מפוקח ושכלתני ולרגע לא שוכח את המטרה.
לגרפלד כמובן גם מתעשר מעשייתו. לפני מותו הונו הוערך בכ־185 מיליון יורו. עסקיו כללו, בין היתר, רשת בוטיקים בינלאומית לאופנה ואביזרים, מותג קוסמטיקה ובשמים, אוספי אומנות וספרים, נדל”ן, מסעדות, מלונות וגם את מועדון הכדורגל של המבורג ועוד.
חייו האישיים
בשנת 1971 ישב לגרפלד בבית הקפה דה פלור, בסן ז’רמן, כשזאק דה בַּאשֵׁר, צעיר יפה תואר, נכנס לאולם ומושך את כל המבטים. זהו בעצם הרגע בו מתחיל הקשר הרגשי בין השניים, שמשלימים זה את זה כשני הפכים. הקשר ביניהם נמשך כ־17 שנה, עד למותו של דה באשר מאיידס. במהלך חייהם המשותפים מגלה ז’אק באזור ברטן טירה מהמאה ה־18 והוא יודע שבן זוגו יתלהב ממנה. לגרפלד קונה את הטירה, משפץ ומרהט. אחרי עבודות רבות ומוקפדות, עומדת הטירה המפוארת על רגליה ועם המעבר לטירה לגרפלד מגשים את חלום ילדותו לחיות כאציל מהמאה ה- 18, כמו בציור שנרכש עבורו כשהיה בן שש.
בשנת 1967, לאחר מות אביו, אמו של לגרפלד עוברת לגור איתו, תחילה בפריז ולאחר מכן בטירה בברטן, ממנה לא תצא עד מותה הפתאומי ב־1978 כשהיא בת 81.
עבודתו של לגרפלד בפריז לא מאפשרת לו לשהות זמן רב בטירה בברטן. התחייבויותיו המקצועיות דורשות ממנו זמן רב, הוא עובד בפריז, לא שותה, לא מעשן ולא מבלה במסיבות ומועדונים, אבל נותן חופש מוחלט לבן זוגו המתהולל (בהסכמה ובידיעה). ב־ 1973 יוצא באשר הנהנתן לבילוי לילי, שם הוא פוגש את איב סן לורן. היריבות הישנה בין לגרפלד לסן לורן מקבלת פנים חדשות. סן לורן שזמם להרחיק מלגרפלד את חברתם המשותפת, הדוגמנית ויקטואר, זומם כעת להרחיק מיריבו הוותיק גם את בן זוגו האהוב. הוא חומד את באשר ורודף אחריו בלהט לאורך זמן. לגרפלד שומר על איפור והמסכה האצילית נשמרת גם הפעם. מי שעושה לזה סוף הוא דווקא ברז’ה, בן זוגו של סן לורן. הפרשה הזו היא שהובילה לניתוק היחסים הסופי בין השניים, מאז לא דיברו עד מותו של סן לורן בשנת 2008.
לאחר מותו של באשר, לגרפלד האבל מתחיל להזניח את חזותו ומשמין. סביב ההשמנה שלו והשלת עודף המשקל בהמשך, יש סיפור אייקוני לפיו לגרפלד היה מי שתרם תרומה גדולה למהפכת מכנסי הסקיני אותם עיצב הדי סלימן לבית דיור. על פי הסיפור לגרפלד חלם ללבוש את מכנסי הסקיני של סלימן ועבורם השיל ממשקלו 40 קילוגרם. בעקבות ההצלחה של הירידה במשקל הוא גם כותב יחד עם רופאו, ומי שליווה אותו בתהליך, ד”ר אודרה, את ספר "הדיאטה של קארל לגרפלד", שמכר מאות אלפי עותקים והפך לרב מכר.
ללגרפלד היו הרבה ידידים סלבריטאים אבל אף אחד מהם לא היה חבר קרוב. חברתו הטובה ביותר היא לא אחרת מחתולתו המתוקשרת, שׁוּפֵּט, המשמשת לו כמקור השראה. הוא אימץ אותה ב־2011 והרעיף עליה אהבה ומתנות, כולל חדר שינה משל עצמה עם מערכת סאונד ונסיעות במטוסים פרטיים. החתולה שופט אף הפכה לדוגמנית כשב־2012 היא הצטלמה בזרועותיה של הדוגמנית לטיסיה קסטה מול מגדל אייפל. היא השתתפה במספר קמפיינים והרוויחה בעצמה 2.3 מיליון ליש"ט. החתולה שופט היא כנראה היורשת החוקית של כל הונו של לגרפלד שמוערך בכ 150 מיליון ליש"ט. עורכת מגזין ווג אנה וינטור הצהירה ב־2015 שבגלגול הבא שלה היא תשמח להיוולד כשופט.
בשנותיו האחרונות לגרפלד מחזיר לעצמו את שמחת החיים וחדוות היצירה. הוא מופיע שוב בתכניות טלוויזיה, מתראיין ומביע את דעותיו המגובשות. הוא ממשיך לקבל הצעות למיזמים, חותם על חוזים וכל מה שהוא נוגע בו הופך ללהיט. הוא פעיל, יוצר וצלול, כמעט עד הרגע האחרון.
תרומתו של לגרפלד לעולם האופנה היא אינסופית. הוא הלביש כמעט כל אושיה חשובה בעולם, מהנסיכה דיאנה ועד מדונה. הוא היווה סמל לסגנון ואצילות עם צדודיתו המפורסמת שפיארה ברבות השנים הדפסי חולצות, פוסטרים ופסלים דקורטיביים לבית. וככל הנראה היה האיש הכי צבעוני בעולם האופנה אף על פי שלבש כמעט רק בגדים בשחור לבן.
לגרפלד הולך לעולמו לפני כחצי שנה בפברואר 2019 ומי שירשה את מקומו היא מנהלת הסטודיו שלו וירג'יני ויארד, שמאז מותו כבר הספיקה להוביל תצוגת אופנה בה ניתן היה לראות אלמנטים עיצוביים רבים שלקוחים מאהבותיו וחייו של מורה ורבה קארל לגרפלד.
***