פתחתי מילון כדי לבדוק כיצד מוגדרת המילה 'אופנה' – וההגדרה היא: אופנה היא התכתיב החברתי לפרטים הנחשבים ל"נכונים", "ראויים" ו"יפים" ביותר בתחומים שונים, כגון ביגוד, ריהוט, עיצוב פנים וחוץ, נימוסים, ואמנות. פתחתי ובדקתי גם כיצד מוגדרת 'אופנה נוסטלגית' וזו מוגדרת כמונח כללי המתייחס ללבוש שמקורו בתקופה הקודמת לאופנת ההווה.
שתי ההגדרות האלו יחד, מהוות את התמהיל המרגש והמיוחד של תערוכת "סיפורי בגדים" שנפתחה בתחילת החודש בבית הדיור המוגן 'עד 120'.
כמי שיזמה את הרעיון, ואף לקחה חלק בארגון ובאוצרות התערוכה, אין לי אלא לשתף ולספר: לא מדובר בעוד תערוכה אופנה. זו תערוכה מרגשת, ראשונה מסוגה, המייצגת מפגש בין תשוקה לזיכרון ומחברת בין הביוגרפיה האישית של המשתתפות לאהבתן לאופנה ולמה שהיא מביאה איתה.
כששוחחנו עם הנשים שפרטי הלבוש שלהן ישתתפו בתערוכה, לקחנו בעצם חלק בשיחה על הזיכרונות שלהן שמגולמים בחומר, לובשים צורה ומספרים סיפור. אספנו עשרות פריטי לבוש מדיירות הרשת, שמענו את הסיפורים של כולן ובחרנו מגוון של פריטים נוסטלגיים שיוצרים מארג שלם של זיכרונות וסיפורים. חלק מהפריטים הם בני למעלה ממאה שנה.
בין הפריטים שיוצגו ניתן יהיה לראות: שמלות חתונה, קומבינזונים, כותנות ליל כלולות, מעילים, שמלות רקומות בעבודת יד, חצאיות וסריגים, וכן מגוון פריטים שנלבשים עד היום, דוגמת החליפה של המעצבת דורין פרנקפורט מלפני 30 שנה.
העובדה שהפריטים נשמרו לאורך זמן אינה מקרית – כל אחד מהם אוצר את סיפורו המיוחד של הבגד ששזור בתקופת הזמן שבה נוצר ונלבש. טל אמית, מנהלת ארכיון רוז לאופנה וטקסטיל בשנקר, שליוותה אותי בתהליך אומרת: כשמדברים על אופנה נוסטלגית מדברים על זיכרון. אופנה מעצם ההגדרה שלה לא יכולה להיות נוסטלגית כי היא מתחלפת כל הזמן, מה שהופך את האופנה לנוסטלגית הוא הסיפור האנושי – דמותו ואישיותו של הלובש אותה. הסיבה שהבגד לא נזרק או נתרם הוא הזיכרון המוטמע בבגד, הנושא איתו את משקל הביוגרפיה של הלובש. זהו בעצם סיפורה של התערוכה המרגשת – "סיפורי בגדים".
התערוכה מחולקת לפי נושאי תצוגה בעלי מכנה משותף. מוצגים בה למשל מראות של המותג משכית הכוללים קבוצת שמלות רקומות שנרכשו לפני עשרות שנים, כולן לטובת אירועים מיוחדים בהן לקחו חלק בעלות הפריטים.
בקבוצת המראה הלבן והשמנת מוצגים שמלות כלה, קומבינזונים, כותנות לילה, ובהן כאלו שנתפרו ע"י האימהות של הדיירות כדי שתהיינה כלות ראויות בליל כלולותיהן (בין השאר מוצגת כותונת הלילה של הדיירת מרים קונדה שחתונתה התקיימה בתקופת הצנע ואמה שתפרה לה אותה, השיגה את בד המשי בשוק האפור, עליו גם רקמה בעצמה בדרך לא דרך, אבל מאחר והבד לא הספיק, ניתן לראות בחלקה האחורי של הכותונת מספר טלאים שנתפרו כדי לייצר חתיכת בד כביכול שלמה).
בקבוצת הפרחים מוצגים מגוון פריטי אופנה בני עשרות שנים שהבולטת שבהם היא חליפה שעוצבה על ידי המעצבת דורין פרנקפורט לפני למעלה מ- 30 שנה. אסתר פרנבוק שהחליפה היא שלה, רכשה אותה לכבוד חתונת בנה. השבוע לבשה את אותה החליפה לרגל חגיגות יום הולדתה ה-90.
עוד מוצגים הם קבוצת פריטי סריגים, חלקם בעבודת יד, בגדים בשחור וזהב, שמלות ערב ואביזרי אופנה נוסטלגיים ועוד.
בין הנשים שפריטים מארונן יוצגו בתערוכה, ניתן למצוא את דינה גסטש, (בת למעלה מ- 90) שהייתה שגרירת בית האופנה המיתולוגי "משכית" בעולם והלבישה בעיצוביה נשים מכובדות ודיפלומטיות רבות. בשנות השבעים הייתה אוספת רקמות בדואיות ואיתן יוצרת עיצובים חד פעמיים על שמלות ייחודיות. דינה תציג בתערוכה 3 פריטי אופנה נדירים רקומים וסרוגים, אותם לבשה בצעירותה ועדיין לובשת כיום. בטין אמיר, בת 90, אשתו של הסופר אלי אמיר, ציירת, משוררת ואשת תרבות צבעונית במיוחד, תציג את בגדייה הבוהמיינים אותם לבשה בערבי תל אביב העליזים. אמירה הוברמן, שבעלה האדריכל נהג לרכוש לה את בגדיה ועשה זאת לרוב בלעדיה ובהפתעה, תציג שמלה רקומה על ידי נשים ערביות, אותה רכש בעלה בירושלים המשוחררת אחרי מלחמת ששת הימים. לשמלה הוסיף לאחר מספר חודשים גם תכשיט בסגנון תימני, שיחד מהווים תלבושת מרגשת ומיוחדת. בנוסף, תציג הוברמן פריטים ואביזרי אופנה, בהם תיקי יד נדירים, שמלת משכית לבנה רקומה בעבודת יד שגם אותה כמובן רכש עבורה בעלה שלדבריה היה אנין טעם.
התערוכה מתקיימת בבית 'עד 120' שברמת החייל, רח' ראול ולנברג 32 תל אביב ותהיה פתוחה החל מ 1.1.20 ועד ה21.1.20 בימים א – ה, בין השעות 10:00 – 17:00