חלון ראווה: אלן רובין

מי אני?

אלן רובין (ELLEN RUBEN), בת 47 בזוגיות. המעצבת והבעלים של מותג הנעליים ELLEN RUBEN משנת 2006.

רקע

נולדתי ברמלה ובילדותי עברנו לנס ציונה. מגיל 20 אני חיה בתל-אביב, בארבע השנים האחרונות בדירה המקסימה שלי בדרום ת"א. בגילאי 29-35 חייתי בניו יורק, שם למדתי עיצוב נעליים בבית הספר לעיצוב PARSONS – SCHOOL OF DESIGN, NY. לפני שהגעתי לניו יורק עבדתי כפרילאנס בעריכת וידאו, בעיקר לסרטים דוקומנטרים.

הרומן שלי עם עבודת יד החל למעשה הרבה לפני הנסיעה לניו יורק. מאז ומתמיד נמשכתי לחומרים וטקסטורות, כולל אובססיה למשש ולגעת בחומרים. בעיקר אהבתי את ה-FEEL והריח של העור, זה תמיד גרם לי לרצות "לקחת את זה הביתה" ולהתעסק עם זה וכך עשיתי.

במקביל לעבודה הרשמית שלי בעריכת וידאו, הייתי מסיירת בחנויות לחומרים, החל מחנויות טמבור ואספקה טכנית ועד לבתי מסחר לעור. המגוון הקסים אותי והיווה גירוי לתחילת העיסוק שלי בעבודות יד. ללא שום רקע מקצועי או ידע מוקדם, קניתי חומרים שמשכו אותי ועבדתי איתם באופן אינטואיטיבי לחלוטין ומבלי לדעת מה ייצא בסוף.

את האהבה הזו שמרתי בבטן עד שהחלטתי לנסוע לניו יורק ל"חישוב מסלול מחדש", ושם מהר מאד מצאתי את עצמי נרשמתי לבית הספר PARSONS בלימודים לעיצוב נעליים. מאז ועד היום לא עלה יותר שום ספק לגבי מה אני רוצה להיות כשאהיה גדולה. זו הרגשה נפלאה ומאד מספקת כי פתאום הכל מסונכרן ו"יושב נכון".

בעיני עיצוב מתחיל בייצריות וכמיהה ליצירה של משהו חדש עם טביעת האצבע האישית שלך. כל השאר זה "לשחק" וליהנות!

מתי ולמה הבנת שאת רוצה להיות מעצבת?

אף פעם לא חשבתי שאהיה מעצבת, לא תכננתי את זה וגם לא כיוונתי לשם בתור מקצוע וקריירה. גדלתי בבית שמקצוע לחיים צריך להיות משהו יציב וקבוע עם הטבות וביטחון כלכלי ולכן, גם כשהחלתי לעבוד בזה, חשבתי שזו הרפתקה חולפת. אבל במציאות זה מעולם לא חלף, להפך, זה רק הלך והתעצם וקיבל את "האישור" למקצוע האמיתי שלי לחיים.

מה היה החלק הכי מאתגר בדרך?

אם מדובר בקושי, אז בעבר היו קשיים שקשורים בעיקר לחדירה לשוק ולקבלת תודעת קהל והכרה בעבודות שלי.

ואם מדובר על אתגר, אז הוא קיים תמיד. לפני כל קולקציה, האתגר החשוב והקריטי הוא להתחדש בעצמי ולחדש עבור הלקוחות, ככה שאמשיך להיות מעניינת ולהציע מוצר שהוא גם פרקטי, גם אסתטי, ושיהיה עכשווי ואופנתי. או בקיצור האתגר הוא ליצור כל הזמן מוצר נחשק.

זה למעשה תהליך שדורש "דיאלוג" עם קהל הלקוחות שלי. לא דיאלוג מילולי ממשי, אלא דיאלוג שמתרחש מתוך ניסיון הבנה של what women want ולהיות שם תמיד עם המוצר הנכון. אני מעצבת ומייצרת מוצר צריכה לנשים. זה דורש גם את ההבנה שנשים (לא רק' אבל בעיקר) קונות את רוב מוצרי האופנה שלהן ובעיקר את הנעליים שלהן, לא כי הן צריכות את זה, זה רק התירוץ! נשים קונות נעליים, תיקים תכשיטים או בגדים באופן "רגשי". אם הן מתאהבות – הן קונות! וזה לא משנה כמה נעליים או תיקים כבר יש להן בארון.

איך את מתארת את סגנון העיצוב שלך?

סגנון עיצוב הנעליים שלי בשנים האחרונות שואב השראה ו"לוק" מהווייב של העולם הגברי. הרבה מהנעליים השטוחות שלי עוצבו בהשראת המראה הגברי של שנות ה-20. אני מהקצעת את זה לקווים מעט יותר נשיים והתוצאה היא נעלי נשים עם ניחוח גברי.

להפתעתי, או לא להפתעתי, היו מספר גברים שהזמינו ממני דגם נעליים שבמקור עוצב לנשים וייצרתי אותו עבורם במידה המתאימה.

לסגנון האופנתי של איזה מפורסמ/ת את מתחברת?

אולי זה קצת קלישאתי אבל אני הכי אוהבת את סגנון האופנה וה"אפיל" של דיוויד בואי בסבנטי'ס. אין מה לעשות, עד היום, הוא עשה את זה הכי טוב, בלשון המעטה!

מה מאפיין את הקולקציה האחרונה?

קולקציה מינימליסטית בעלת קו גאומטרי-נקי, אך יחד עם זאת לא כוחני אלא דווקא רך והרמוני עם קריצה לאי פורמאליות. עורות חזקים עם טקסטורות וצבעוניות בסיסית בתוספת גוונים מטאליים. הגזרות קלאסיות עם שפיץ מחודד, עקבים נוחים וירידה לפרטים הכי קטנים כמו שרק נשים יודעות להעריך.

הקולקציה מחזקת את הטשטוש ההולך וגובר בין העולם הנשי מול הגברי.