הקשר בין האשה לבגד שלה

ריקי איתן בירנבוים, מעצבת פנים צלמת ואמנית, ורויטל כהני שביט מעצבת גרפית וצלמת, חברות שחולקות אהבה משותפת לאופנה, יזמו ביחד את Dress Code, פרוייקט צילום מתמשך העוסק בקשר המיוחד, העמוק ולעתים מורכב של נשים עם הבגדים שהן לובשות.

במסגרת הפרוייט מצלמות ריקי ורויטל נשים בבגד משמעותי עבורן, בגד אהוב במיוחד או בגד שמעורר בהן רגש עמוק כלשהו, זיכרון או געגוע. בגד שיש סיפור מיוחד המסתתר בין קפליו ושניתן לספר אותו באמצעות הצילום. הן פונות לנשים שסיפורן מעניין אותן וגם מקבלות פניות מנשים שרוצות להצטלם ולספר את סיפורן ובאוקטובר 2017 פתחו לכבוד הפרוייקט גם בלוג שבו הן מפרסמות בכל שבוע סיפור חדש.

מה למדתן מהמפגשים עם המצולמות?

"כבר בהתחלה ידענו שהדרך תהיה מרתקת, אך לא תארנו לעצמנו עד כמה. כל מפגש עם מצולמת הוא גם מפגש עם עולם שלם מורכב ועדין שהוא ליבה והמילים והמחשבות שנאמרות ביננו נוגעות בכל כך הרבה רבדים של החיים שלנו כנשים – דימוי גוף, הפרעות אכילה, אימהות, אימהות לילדים עם צרכים מיוחדים, מיניות, הטרדות מיניות, גרושין, אובדן ועוד".

אנחנו רגילות לראות צילומי בגדים בבלוגים שעוסקים באופנה, אתן בעצם מנתקות את ההקשר ומחפשות את הרגש שקשור בבגד?

"למרות שאנו עוסקות בבגדים זה אינו בלוג אופנה, אלא סוג של מסע חברתי ואנתרופולוגי אל תוך אחת ממערכות היחסים רבת הרבדים ורבת המשמעויות ביותר בחיינו. מרתקים אותנו התחושה והרגש המתעוררים עם הלבישה של בגד מסוים. מעבר להנחה שישנם בגדים הטעונים בהקשר ובמשמעות מיוחדת כמו שמלת כלה, בגד של אדם אהוב שכבר איננו ועוד, יש גם תחושות פיזיות מסוימות ורגשות משמעותיים שמתלווים ללבישה של בגד. בגדים משפיעים על מצב הרוח ולעתים אף משקפים אותו, הם משפיעים על מידת הביטחון העצמי ועל מידת הנינוחות שלנו במרחב".

עד כמה נשים מודעות להשפעה של מה שהן לובשות?

"הגוף הנשי והאופן בו אנו מתלבשות ונעות במרחב הציבורי הוא מושא לביקורת כל הזמן. נדמה שאין מוצא מן העמדה הזאת, היא מוטבעת בנו ושולטת במחשבה שלנו ובאופן בו אנו מתנהלות ומתלבשות, לרוב בלי שאנו אפילו מודעות לכך. היא המקור לרצון התמידי שלנו לתיקון עצמי או למסע הארוך והקשה לעבר ההשלמה החלקית או המלאה עם המראה הלא מושלם של עצמנו. המסרים החברתיים שאנו מקבלות בנוגע לגוף שלנו הם מבלבלים וסותרים – חזה חשוף הוא מצויין כדי לפרסם משהו, אך שנוי במחלוקת כשמדובר בהנקה בציבור ומידת שטח הגוף שאנו משאירות ללא כיסוי כשאנו מתלבשות זהה למידת האשמה שתוטל עלינו אם נפגע או נוטרד מינית".

איך מתבצעים הצילומים?

"חשוב לנו ליצור עבור המצולמות שלנו מרחב פתוח ונוח. אנחנו מצלמות בסביבה הביתית של המצולמת בתאורה טבעית וללא ציוד עזר והצילומים אינם עוברים עיבוד כלל. לפני הצילומים ישנה שיחה מקדימה ועמוקה, לא פעם אנו מקדישות זמן לבחירת הבגדים יחד עם המצולמת וחשוב לנו מאוד לאפשר לה להחליט עד כמה היא רוצה להיחשף. התוצאה היא צילום קרוב ואישי, שמדגיש פרטים קטנים וטקסטורות ומראה את היופי שבקימור ובמגע של הבד על הגוף. כך אנו מנתקות למעשה את הבגד ואת הלובשת אותו מההקשרים המקובלים בעולם האופנה ומפנות את המבט פנימה אל המגוון ואל המורכבות של החיים כאישה ואל החוויות שלה בקולה שלה"

ציטוטים נבחרים מתוך הבלוג:

"בכל פעם שלבשתי את השמלה נבהלתי. ניבטה אלי מהמראה אישה יפה מאוד, סקסית מאוד. הרגשתי שהיא גדולה עלי, שאני לא מסוגלת להכיל כזו אישה. שזה מסוכן לתת לה מקום לפרוץ החוצה. אז הורדתי את השמלה והחזרתי אותה לארון והכנסתי את אותה אישה פנימה, עמוק פנימה. חלק ממני רצה במבטים של אנשים עליי בשמלה, רצה את תשומת הלב הזאת. אבל היה משהו מאוד מבהיל במבטים האלו, הם גרמו לי להרגיש לא נוח. חשופה. ואז השתנה בתוכי משהו, נפתח סדק צר בחומות שלי ופרצו ממנו בנחשול אדיר תשוקה ומיניות ובערה פנימית בעוצמה שלא הכרתי. וזה הרגיש נהדר ומלא בחיים. לבשתי את השמלה והרגשתי בנוח. נוח בשמלה, נוח בגוף שלי, נוח בעצמי" סיוון, מתוך הפוסט "שמלה שחורה קטנה" (3.12.17)

"רק לאחר שיעל הגיעה לרגיעה ולאיזון, לאחר שנה וחצי של התמודדות עם מאניה-דיפרסיה, היא שמה לב שלאורך כל התקופה הזאת היא לבשה רק שחור-לבן. היא בדרך כלל אישה של צבעים – חזקים, בוהקים, בשילובים נועזים ויצירתיים ובאופן לא מודע היא מצאה את עצמה מצמצמת את בחירותיה לשילוב של ניגודיות פשוטה וטהורה. ניגודיות שהייתה השתקפות מדויקת וצלולה של עולמה הפנימי הסוער באותם חודשים קשים, של המלחמה האינסופית שלה בקצוות המנוגדים שבתוכה." מתוך הפוסט "שחור-לבן" (28.1.18)

"רק שנתיים לאחר מות אמן אזרו אירית ואחיותיה אומץ למיין ולחפש בין בגדיה ובין חפציה האישיים. אמן נפטרה באופן פתאומי, דבר שהותיר את המשפחה כולה המומה וכואבת. מבין כל הבגדים שרובם נמסרו לתרומה, היא שמרה לעצמה שני קומביניזונים שאמה נהגה ללבוש מתחת לבגדים- מנהג של פעם, של מקומות רחוקים, שלא ויתרה עליו גם כאן בארץ החמה והלחה שהגיעה אליה. אירית בחרה אותם לצילומים מתוך הלבטים שמלווים אותה כבר שנים רבות. היא נעה במחשבותיה בין הרצון לשמור על הפריטים כפי שהם וכך לשמר את הזיכרון כפי שהיה, לבין הרצון להפיח בהם חיים חדשים, להתאים אותם לגופה על ידי תפירה ותיקון וללבוש אותם ביומיום. היא עדיין לא קיבלה החלטה. שתי האפשרויות מכילות בתוכן מורכבות וכאב גדול מדי " מתוך הפוסט "מחוברת ללב" (3.12.17)