את האמירות וההערות הפוגעניות האלה מצד החברה החברים והמשפחה הקרובה העלו נערות ונשים שסבלו מעודף משקל, בתוכנית המרתקת של פאולה רוזנברג "בטן מלאה".
בתוכנית העלתה פאולה רוזנברג את הקשר בין ההערות שנאמרות לנשים שמנות לבין דימוי וערך עצמי נמוך. פאולה הציגה את הצד של הנערות שסיפרו על הכאב והפגיעה הגדולה שחשו לא רק מהערות של אמא אלא גם מהבנים שלא מבינים שמילים כמו "שמנה מגעילה" זאת לא מחמאה.
אין עוררין על כך שההערות הפוגעות על המשקל העודף ועל הצורה החיצונית שאינה תואמת את אידיאל היופי שחברות האופנה מכתיבות, גורם לדימוי וחוסר ביטחון עצמי נמוך ולתופעות חברתיות ונפשיות פסולות, עם זאת אנחנו רואים שיש נערים ונערות שלמרות המשקל העודף מקובלים בחברה ומאושרים. מה שמעורר את השאלה האם הגורם לדימוי עצמי נמוך הם ההערות השליליות על המשקל הגבוה או אולי הדרך והשפה בה הן נאמרות?
בעבר וגם בתרבויות מסוימות, נשים שמנות היו סמל לבריאות ומעמדות מבוקשות לנישואין, כיום, נשים רזות הן סמל ליופי ובריאות ולעומתן נשים שמנות נתפסות פחות אסתטיות, חסרות כוח רצון ופחות מוצלחות.
המודעות לכך שמשקל עודף בהרבה מן המקרים מוביל לדימוי עצמי נמוך כמו להפרעות אכילה היא גבוהה ולכן הצפת הנושא והדיון על הקשר ביניהם וההשלכות הנובעות מכך כפי שעשתה פאולה רוזנברג הוא חשוב מאד.
עם זאת, לדעתי פאולה התמקדה יותר בהטלת האשמה לדימוי עצמי נמוך בהערות שנאמרות ע"י החברים וקבוצת הגיל הרבה פעמים בזדון וברוע, ואף על ההורים המעירים מתוך אכפתיות ואהבה גם אם לא תמיד בדרך ראויה והחמיצה את ההתייחסות לפן הבריאותי. בנוסף, האשמת הגנטיקה כתירוץ למשקל העודף זה לתת לגיטימציה לאכילה, ברוב המקרים לא מסודרת לא נכונה ואולי לא מזינה.
מהרגע הראשון שתינוק נולד מיד שוקלים אותו, בהמשך בודקים אם הוא על הסקאלה של משקל תקין ומדריכים את ההורים על אוכל מזין ולכן קצת קשה להבין את ההתעלמות מכך שמשקל עודף אינו בריא. כשהמחקרים מראים שהנוער בישראל סובל מהשמנת יתר ואפילו הגדירו זאת כמחלה, לא מובן למה פאולה התעלמה מההזדמנות לדבר על תזונה נכונה ואורח חיים בריא.
ובנימה אישית, מאז ילדתי את בני הבכור ועד היום אני גוררת עודף משקל, אומנם אלה רק ק"ג ספורים אבל אני לא אוהבת את זה ולא מרגישה בנוח איתם. לעומת זאת, בתקופות שבהן הקפדתי לאכול נכון, עשיתי ספורט ורזיתי הרגשתי טוב, בריאה, קלילה והביטחון העצמי שלי עלה ובעיקר תחושות גאווה והערכה עצמית על כך שהצלחתי לרדת במשקל וכל הערה חיובית כמו השלילית השפיעה עלי.
כשאני הולכת לרופאה היא בודקת את ה bmi – המדד למשקל תקין ומוסיפה, ללא רחם, כי אם אני רוצה לשמור על ערכים תקינים, כמו כלוסטרול, סוכר, לחץ דם וכדומה אני חייבת להוריד משקל ולהרבות בפעילות גופנית.
נכון שאת ההערות והביקורת אפשר לומר בעדינות בצורה נעימה, ובשפה חיובית כדי לא לפגוע אבל להימנע מלדבר על הבעיה לא יפתור אותה אלא להיפך, עלול להחמירה.
אני מסכימה עם פאולה שדימוי עצמי ונראות הם נושאים מאד חשובים ונכון שאחוז ההערות הפוגעניות מופנה יותר כלפי המין הנשי, עוד נושא שבו הפער המיגדרי בולט, עם זאת, את בעיית הדימוי העצמי הנמוך והפרעות האכילה לא פותרים על ידי התעלמות מבעיות בריאות.
פאולה הכריזה כי התוכנית נולדה מהחוויה האישית שלה של דימוי עצמי נמוך, והמסר ברור הנה אני השמנה הצלחתי זה נכון וחשוב לעורר השראה, אבל לא כולם פאולה. וכן, אסור להתעלם מכך שגם רזים סובלים מדימוי עצמי נמוך ובעיות חברתיות וחובה גם על מערכת החינוך להקדיש זמן ולדבר על הדרכים להעלות ערך עצמי שהוא חשוב כמנוף להצלחה בהכל.
לסיום אני קוראת לפאולה לעשות תוכנית נוספת ולדבר בה על שילוב אורח חיים בריא, תזונה נכונה העצמה ומצוינות אישית. להדגיש את חוויות ההצלחה, את הערך של הכוח והיכולת להתמודד בדרך למשקל תקין והשמירה על ההישגים כל אלה יובילו לדימוי עצמי גבוה, לנוער עם חוסן נפשי ולחברה בריאה.
הכותבת היא יועצת ראש העיר אשדוד לקידום שוויון מגדרי