לכבוד פסח, כמות הארוחות והפחד מהעליה במשקל, החלטתי לבדוק: האם באמת יצאנו כבר לחירות או שאנחנו עדיין עבדים להרגלים הישנים שלנו?

ההצגה "אליס" בתיאטרון גשר נעה בין מציאות לדמיון, בין היצירה "אליסה בארץ הפלאות" ובין סיפורו הביוגרפי או הספק-ביוגרפי של לואיס קרול (הלא הוא צ'רלס דודג'סון ) יוצר היצירה. והכל בערבוביה. ספק הצגה השייכת לתאטרון הרפרטוארי ספק לתאטרון פירנג' בועט, מחתרתי ומבלבל. אך יותר מהכל מדובר בהצגה ששואלת שאלות. הרבה שאלות. הצגה לאנשים חושבים. לאנשים שחושבים שהם יודעים. לאנשים שרוצים עוד לחקור, לגלות ולהבין שאנחנו לא מבינים כלום. או במילים של צ'רלס דודג'סון עצמו: "אם יש בזה מסר – זה לא של לואיס קרול!"

אתמול שמעתי תשדיר ברדיו, אני לא יודעת לצטט אותו מילה במילה, אך הרעיון של התשדיר היה, שאם קיבלת שירות אדיב ואמרת "תודה", הרי שעשית מעשה טוב. ואז השדרן הצהיר על "יום המעשים הטובים". ממתי לומר "תודה" או סתם לפרגן או להגיד משהו נחמד למישהו הפך להיות מעשה טוב שזקוק ליום מיוחד במהלך השנה? למה אי אפשר שכל יום יהיה יום של מעשים טובים? למה כל כך קשה לנו להתאמץ לחפש, ולא להפסיק עד שנמצא, את המקומות שבהם כל אחד מאתנו יכול ויכולה לפזר את היופי והטוב מבלי לצפות לתמורה מהאחר אלא לקבל את התמורה מעצם עשיית הטוב. אם כל אחד יוקיר את היופי מסביב ויגיד "תודה" רק כי הוא לא לוקח שום דבר כמובן מאיליו, אם כל אחד מאתנו יתאמץ בכל יום (365 ימים בשנה) לעשות מעשה אחד טוב רק לשם עשיית הטוב בלי לצפות לתמורה, אולי לא נזדקק יותר ל"יום המעשים הטובים". הלוואי!!

זה לא סוד שאני אוהבת לאכול, הרי לא סתם הגעתי לעודף משקל של 20 ק"ג. כל כך אוהבת לאכול שאני מדרגת את האהבה הזו שלי בין חמשת האהבות הגדולות בחיי. לעומת זאת - אני לא יודעת ולא אוהבת לבשל. ואם לכתוב בכינות גמורה – שונאת לבשל!!! יש לי יתרונות אחרים, "בלבוסטה" הוא לא אחד היתרונות הללו. יחד עם זאת, כל מי שמנסה לשנות אורח חיים ולאכול בצורה טעימה, נכונה ומקדם להגעה ושמירה על משקל תקין יודע שאוכל שבושל בבית הוא אחד הכלים להגיע למטרה ולשינוי המיוחל. ומאחר והרבה תבשילים וסירים מתחילים בבצל מטוגן (אצל אמא שלי יש קבוע בצל מטוגן, לכל מקרה שלא יהיה), הרי שיש למצוא דרך אחרת להגיע לבצל המטוגן, שתהיה זולה ובריאה יותר. אז כדי לא "לבזבז" נקודות יקרות על מה שמהווה רק כבסיס לאוכל, למדתי לטגן בצל בלי שמן!! לבצל נטול השמן שלי יש טעם, צבע ובעיקר והכי חשוב – ריח של בצל מטוגן. ועל הדרך גם "זרקתי" מתכון למרק עדשים מדהים שאפילו אני יודעת ואוהבת להכין.

אני נורא אוהבת לאכול. אוהבת. ממש אוהבת . לטעום, ללקק, ללעוס, לבלוע, לבלוס עד שאני מתפקעת. אני אוכלת עם העיניים, עם הידיים, עם הפה, עם בלוטות הטעם, עם הבטן, עם כל הלב, במלוא העונג, עם כל הנחמה, עם הסיפוק המיידי. ככה ממש. במלוא העונג, עם כל הנחמה, עם הסיפוק המיידי ועם התסכול המתמשך. כי אני אוהבת לאכול, אבל אני ממש לא אוהבת את עצמי מלאה או שמנה. אני שונאת את הרגעים מול עוד בגד שלא עולה, מול עוד מכנסיים שחורים כי שחור זה מרזה, מול עוד צמיג במותניים, מול עוד פיסה של תחת, המון תחת, ים של תחת, כמה תחת כבר יכולה אישה אחת להחזיק?