כשהבן שלי היה בן שנה וחצי, אבא שלו עזב את הארץ שלא לחזור. כשהוא עזב את הארץ ידעתי שמעכשיו - זהו. שמעכשיו, אני מגדלת אותו לגמרי לבד. שמעכשיו, אני המפרנסת היחידה. שאני היחידה שעושה את כל הטעויות החינוכיות. ושמעכשיו, הכל על הכתפיים שלי.

הייתי בת 23 כשטיילתי במרכז אמריקה ופגשתי את המתכנת על האופנוע. אני חושבת שחיידק הנדודים, שאז אפילו לא ידעו איך לקרוא לזה, נטמן בי אז. כלומר, לא רק נדודים למטרת טיול, אלא כדרך חיים

הרבה זמן לקרוא, אין לי מאז שאני אמא. ובכל זאת זוהי הפינה שבה אני מתייחדת עם עצמי ומחשבותי, ואני לא מוותרת. והנה הגיע לו בדיוק הספר שאליו פיללתי. (גילוי נאות: אנוכי עיצבתי את העטיפה לספר, וכך הגיע אלי ספר הביכורים המצויין הזה). אברהם בידה, הוא שם הסופר, מים נשברים הוא שם הספר.