כאשר שאלה אליסה מהסיפור "אליסה בארץ הפלאות" את החתול לאן כדי לה לפנות, הוא שאל בחזרה "לאן את רוצה ללכת?", מבקש ממנה מיקוד והבנה של היעד, לחיים מלאי משמעות. כרצה למרחקים ארוכים אכן יעדים מהווים חלק בלתי נפרד מהדרך, ועם זאת המרתון לימד אותי לאורך השנים כי אלו הגמישות בתוך הדרך אל היעד, ההליכה לאיבוד ומציאת הדרך חזרה, השחרור וההרפייה ברגעים המדוייקים תוך ההתבוננות על המתנות שנאספות הם שמהותיים ונשארים בלב שלך, גם אם אחרים יזכרו לך את התוצאות.
"מתוך ההכרה בשלמות הקיימת ביצירה ובהגשמה, נעתרתי להצעה להשתתף בערב הקראת שירה, מטעם ויצו, סניף ירושלים, היה זה צעד נוסף לנסות ולהתנסות, מתוך הבנה והשלמה, שלי יש את הבחירה לכתוב ולאחרים יש את הבחירה להתחבר או לא… וכמה קסום ויקר דבר זה…"
״אלו המדרגות לבית המזבח, בשער זה נכנסו החתנים, האבלים והמנודים" מסביר מנחם, "ישו עלה במדרגות הללו, תבינו כמה היסטוריה ואיזה סיפורים ראו האבנים הללו״, ובעודו מדבר, סבתא שלי, שנפטרה מעל עשרים שנה, עולה לי למחשבה, לוקח לי שנייה לקשר שהיא שם מכוון שהיא הדבר הכי קרוב רחוק לי לשורשים, לעובדה שאני חלק ממשהו הרבה יותר עמוק שהיה כאן עוד טרם הגעתי. זיכרונות הילדות הצפים לי מאי שם, משלחים שאלה אל השמיים הכחולים באותו יום ״איך העיר הזאת שמצליחה לגעת בי, מבטלת כל גבולות של זמן, מרחק ומקום..."
המשפט בשיר " Everything that drowns me makes me wanna fly" מתאר בצורה הטובה ביותר את התחושה אחרי המרתון החמישי במספר, תחושה של חלום שמתגשם וחיים בתנועה. שיא אישי נולד שם, אך יותר משיא אישי, נולד שם חיבור מחודש לכוח הפנימי שבתוכי, לנמרה השואגת, שיודעת כי אתגרים, עצב, כעס, הצלחות ושמחות, שזורים זה בזה.
כאשר לפני שנה הרגשתי ציפור שבורה, בעלת אגו פצוע, נרשמתי לתכנית המנהיגות של ויצו - "סדר חברתי חדש!" אם להיות כנה, הייתה ביוקרה הנלוות לטייטל, משהו שמשך... זה הצטלצל לי מעולה באוזן - ״תכנית מנהיגות״, המילה "מנהיגה" הדהדה בראשי, בעוד שבימים אלו , הייתי במשבר מנהיגות פנימי קודר.