כשהייתי צעיר, ראיתי סרט עם גוונית פלטרו בשם "דלתות מסתובבות". בסרט רואים איך ההחלטות שלנו מייצרות את נתיב חיינו ואיך כמו במציאות מקבילה בהתאם להחלטות השונות הכל יכול להיות שונה

החלטתי להמשיך לנוע על המסלול האדום. זכרתי משהו על מסלול אדום כשהתחלנו את הריצה. בק"מ ה-7 עלו החששות. ואם הוא בכלל לא מעגלי? איפה אני בכלל ואיפה נק' הכינוס עם הרכבים?

כשאני מסתכל על אותם חודשים, על ההירתמות, על הנחישות, על האמונה שהובילה אותי שאפשר לנצח, אני נפעם מהמקום שהגעתי אליו. אמנם לא ניצחנו הפעם אבל אני מאמין שאפשר

הרעיון היה שהילדים הגדולים ישארו בביתם המרכזי ואני אבוא אליהם. ככה יהיה לי זמן איכות איתם, והם יוכלו לקבל את מלוא תשומת הלב שלי. לימים הבנתי שקוראים לזה "נסטינג"

רובנו לצערי אכן חיים את חיינו כמתים מהלכים. מתים בגיל 25 ונקברים בגיל 75. מאד קל לזהות את זה, רואים את זה לפי ההליכה והמבט בעיניים כשאתם חולפים על פניהם ברחוב או במשרד