שילה לוין הוא גרסה מוקדמת של קרי בראדשו. שלושים שנה לפני "סקס והעיר הגדולה" מדווחת שילה על חיי הרווקות בעיר הגדולה, וסוגרת חשבון עם ההורים שלה, עם כמה שמוקים אכזריים ועם הקריטריונים הבלתי אפשריים לגוף מושלם. זה ספר מצחיק ונועז, ציני וכתוב היטב. הוא נכתב לא כזה מזמן: בשנות השבעים. תקופה שבה היה מותר לומר "כושי". תקופה בה חלומה של נערה מהוגנת היה להיות "רעיה ואם".

הייתי צריכה לבחור מה ללמוד ובמה לעסוק, ולמרות אהבתי הרבה לכתיבה, למדתי עיצוב. במקום לחרוז מילים - חרזתי חרוזים, במקום לכתוב סיפורים - כתבתי תיקי מוצר, ואחר כך הצעות מחיר, ואחר כך ניירות עמדה.

אולי זה ישמע קצת ארכאי לומר את זה, אבל אני, אנחנו, גדלנו על ערך שנקרא עבודה. כן, כמו ערכים מוסריים אחרים- צדק, שיוויון. גם עבודה היתה פעם ערך חברתי מוסרי. תנועת העבודה. תורה ועבודה. לך אל הנמלה. דברים כאלה.

דבר ידוע הוא, ש"פרומרים" שונאים להקיץ. הם מעדיפים להתעורר. בעצלתיים. אם אפשר- בצהרים. בשבתות הם מגדילים לעשות, וחוזרים למיטה קצת אחרי שקמו. מן הסתם, החיה הנערצת על הפרומרים היא חתול.

בעוונותי הרבים נפלתי בפוליטיקה. אני. שלא קראתי מעולם עיתון, רק מוספים. שנימנמתי בשיעורי אזרחות. שאסקפיזם הוא השם השני שלי.