לכל אחת ואחד מאיתנו יש את ההודו שלו/ה.לכל מי שחווה את הודו, הייתה ועודנה התבוננות אחרת ותובנות אחרות ממנה. זה לא עוד פוסט המספר על הודו המופלאה, אלא על מה שהנסיעה לשם הכניסה לחיי.

מכירים את אלה שחוגגים/ות יומולדת באקסטרים? שחייבים לחגוג להם, לפאר ולשבח אותם ביום ההולדת כמעט כמו שחוגגים למלכת אנגליה? שזה המועד הכי חשוב להם בשנה, קודש הקודשים המקודש ולא ברור לנו מדוע ולמה לעזאזל אנחנו נבחרנו להמנות על מעגל החברים/ות הנדרש לחגוג ולציין עבורם את המועד הזה בכל דרך ? אז אני מאלה.

רבות ונצורות אפשר לכתוב על לקוח החלומות אותו נתבקשנו לתאר הפעם. לכאורה, משימה הגיונית ולא מסובכת כלל. בפועל, המון מחשבה, התעמקות וחיבור לתחושות שונות, מה שהצליח לבסוף להחזיר לי את ההשראה ואת הדגדוג הזה של ההתרגשות בכפות הרגליים.

"סוף זה תמיד התחלה של משהו אחר. טוב יותר? רע יותר? לא יודעת מה יותר. משהו אחר." (לאה נאור)

כמה פעמים אנחנו תוהים איך עולמינו היה נראה ללא פייסבוק ורשתות חברתיות. דיונים חובקי עולם,לימודים אקדמאיים של התחום, מחקרים, סקרים וכמובן אין סוף עסקים שקמים סביב השירות הזה שמנהל את עולמינו בעשור האחרון. למעשה, כוונתו הראשונית של הסטודנט מארק צוקרברג, היתה לבנות רשת חברתית זעירה, שבאמצעותה הסטודנטים בקמפוס בו למד, יוכלו להכיר ביתר קלות ולאתר כאלה עם תחומי עניין ואורחות חיים המתאימות לכל אחד ואחת ובעיקר לו עצמו.