הרגע שבו גיליתי מחדש מקורות של ערך שקיימים בתוכי, שלא תלויים בשום גורם חיצוני, שאני שווה בלי כל אלה, פשוט רק בגלל עצמי, זהו רגע של חופש.

פתאום ראיתי את עצמי מהצד, נלחמת בפחדים שלי, ולא בהצלחה. במקום לתת להם לחלוף כמו גל, אני נאבקת בהם, נאחזת ולא מרפה, מנסה לשלוט בהם עד שיסכימו להיכנע. במקרה הזה, אני נכנעתי, הפרפר נעלם במסתור כלשהו בתוך חדר האמבטיה, ולא ראיתי אותו יותר. רק מראה הכיור המרוסק יום אחר יום מהווה תזכורת מרה לדרך ההתמודדות שלי עם הפחד.

כשהייתי ילדה אהבתי ללכת למספרה של הרצל הספר. בפנים היתה תלויה מראה גדולה על הקיר, ועוד אחת כזו בגב המספרה, וביחד הן יצרו אינסוף השתקפויות. אני לא יודעת אם היה זה סגנון העיצוב של שנות ה-80 או שזה פשוט היה הקטע של הרצל. אהבתי לשבת על הכיסא הגבוה ולהתבונן דרך המראות באלף הפנים של עצמי. ברגע הזה אף פעם לא הרגשתי לבד.

ישנו קול פנימי שמבקש להתפרץ החוצה, וכמה שננסה להשתיקו ולביית אותו הוא נעשה פראי יותר ומשתוקק יותר. זו מלחמת אין-ברירה שמתחוללת בתוך ראשי, והאויבים והטובים כולם אחד, כולם אני. ישנו הצורך העמוק להגשים, לצאת לעולם בקול תרועה רמה, לאפשר לקול הפנימי לבוא לידי ביטוי. ומנגד עולים הקושי, הכבלים, הפחד, המחשבות המסרסות והספקניות האם כל זה אמיתי או רק פנטזיה פרי דמיוני הקודח.