אם רק היינו רואים את קו האופק, מישהו היה מסמן את קו הסיום עם סרט, הכל היה נסבל יותר. אפשר היה לשאת את הניתוק מתוך ידיעה שיש לזה דד-ליין.
אני תוהה איך ילמדו זאת בבתי ספר ובספרי ההיסטוריה של האנושות בעוד 20, 30 או 50 שנה. האם נוכל לומר "תודה" לקורונה, אחרי שנסיים ללקק את הפצעים? נצליח לראות שמשהו בכל זאת השתנה כאן לטובה?
בימים אלו נכפה על כולנו שינוי מאולץ ושוב אני מוצאת את עצמי במעבר חד ממאה לאפס קמ"ש. וכמה שזה קשה לי. השינוי פוגש כל אחד מאיתנו בנקודת הכאב שלו ולא משנה אם השינוי מקורו פנימי או חיצוני, ההשלכות שלו זהות.
ניסיתי כבר כמה פעמים, אבל הן דוחות אותי בטענות שונות, ובקיצור "עזבי, זה לא ילך, חבל על הזמן שלך". ואני מסתובבת במן תחושה כזו שאם רק הייתי מצליחה להפגיש ביניהן, הן היו אוהבות אחת את השנייה. אם לא הן, אז בכלל אין סיכוי לאהבה שם בחוץ.
אני מנסה לשבת איתו, עם הפחד, על כוס קפה, אבל במקום להוביל את השיחה, הוא מסביר לי שהוא המלך, וכל עוד הוא בשלטון, אין לי סיכוי מולו. צודק. לא פשוט להתמודד איתו, ועוד יותר לנסות להסתיר אותו, מאחרים ומעצמי. הוא לובש כל מיני דמויות אחרות, כמו סבלנות, אחריות, בשלות. הפחד הוא גיבור גדול, יודע להתחבא היטב מתחת למילים יפות.