12 שעות לפני שסבתי נפטרה מצאתי תמונה אבודה של שתינו ביחד. אמרתי לעצמי שכך שאני רוצה לזכור אותה ובלי שידעתי, נפרדתי.

11 שנה עברו מאז, התבגרנו, התקדמנו בחיים ואליאל נשאר לנצח בן 24. משנה לשנה אני נשארת עם המחשבות על מה ואיזה מן איש הוא היה יכול להיות היום, אם רק היה יוצא משם בחיים.

לאורך כל השיחה פניו היו חתומות. התמקד בנקודה אחת בחלל וסיפר. לאורך כל השעה הסתכלתי עליו, ישר בעיניים אי אפשר היה להסיט את המבט. רק פעמיים הוא נתן לרגשות להציף אותו. כמעט 72 שנה אחרי וזה עדין שם: עמוק, כואב, מציף ומרגש.

אם היה אפשר לנוע בזמן, הייתי רוצה לפגוש את עצמי של עוד 10-15 שנה. אני מדמיינת לי אישה חזקה, שלווה, מחייכת. אישה שהצליחה להתגבר על הכל ולהשאר שפויה ואופטימית.

"חג פורים הגיע השמחה לילדים, חג פורים הגיע נצא בריקודים" כך כותב עמוס ברזל, שמחה בשבילכם אולי, אבל לא בשבילנו. פורים עם ילד שמתמודד עם קשיים בויסות החושי, בחג שמעיר את כל החושים זה אתגר כל שנה מחדש.