חשבתי וחלמתי על הבלוג הזה הרבה לפני שגיל נולדה. רציתי להעביר מסר, לעזור, לתת כיוון. רציתי להראות שעם קצת הבנה וידע, הגיון בריא, שינוי קטן בגישה והמון אויר, הדרך יכולה להיות הרבה יותר נעימה. פוסט סיום.
ידעתי שזה קרוב. ניסיונות, נפילות, התרוממויות, ניתוק ידיים, עוד נפילות ואז - הללויה! גיל התחילה ללכת. ומה עכשיו? נעליים? ממש לא. עוד לא.
גיל בת שנה. ה-ת-ר-ג-ש-ו-ת! אני מלאת ציפייה לקראת העתיד לבוא, אבל גם מסתכלת על כל מה שהיה עד עכשיו. כל מה שקרה בשנה הראשונה, השנה החשובה ביותר בחייה של גיל.
כמו שאני לא מכינה את שיעורי הבית עבור הגדולה שלי, כך בעוד כמה שנים אני גם לא אכין את שיעורי הבית עבור גיל. כי הרי כך היא לא תלמד בעצמה. זאת בדיוק הסיבה בגללה לא הושבתי ולא העמדתי אותה לפני שלמדה לעשות זאת בעצמה. פוסט (כמעט) סיכום שנה של עזרה אמיתית.
הרבה פעמים אני נשאלת על ידי אימהות:"מה את חושבת על מוצץ?" והשאלה הבאה:"לילדים שלך נתת מוצץ?" אז אני מחייכת, לוקחת אויר ואומרת להן:"כן, אבל בואו תשמעו את הסיפור הבא..."