ההחלטה להיכנע או לא היא החלטה שלנו, ואנחנו אמורים לכעוס על כך שנבחרי הציבור הדמוקרטים שלנו, לא מגנים על הדמוקרטיה שלנו ולא על הזכויות שלנו כאזרחים וכבני אדם. זה יפה להיות סובלני אבל אני וציבור הנשים (וכמה גברים) לא מוכנות לשלם את המחיר, בהשמדה סימבולית שלנו.

אם בארה"ב הקפיטליזים חבר לאלוהים בגלל הפחד/ שינאת הקומוניזים. הרי אצלנו ממש באותו הזמן חברו הסוציאליסטים לאלוהים בגלל הפחד / שינאת הימין. ובשתי הדמוקרטיות האלו הנשים משלמות את המחיר עבור זה.

חברי מועצת הנוער לא נכנעו הם גילו סובלנות , הבנות ישירו עם הבנים , אני מברכת אותם על כך. יש כאן שיעור ללמוד ממנו והוא שצריך לעשות עבודה בהבהרה והשרשה של ערכי הדמוקרטיה וזכויות הפרט בהן כלולות זכויות נשים כי הן פרטים בחברה.

פתאום זה מהמילה פתי של פתאים. אז בואו נפסיק להיות פתאים. מקרי הרצח הרבים שמעורבים בהם בני נוער, אלו מציאויות שהגיעו להבשלה במשך זמן רב, רק שאף אחד לא היה מוכן לקרוא את הכתובת על הקיר.

גם אנחנו הנשים התרגלנו להמנע מהצרכים שלנו, התרגלנו להסתדר בלי, התרגלנו לא לבקש, להצטמצם, לשתוק. עיר ידידותית לנשים שולחת מסר לנשים: שהן חשובות לקהילה, שהקול שלהן- הוא משמעותי שתאורה במגרש כדורגל לא חשובה יותר מלהאיר רחוב שנשים הולכות בו ערב ערב.