הבחירה האם להיות בפוקוס. להנכיח את עצמי. להלחם בגדוד טייסות האוטומט המיומנות שלי וליירט אותן אחת אחת. ההחלטה האם וכמה ללכת. ואיזו דרך לבחור. כל היופי הזה, כולו עלי.

לצבא הוא לא הולך. הוא לא ילך. וזה בסדר לי. ממש. ואני אומרת את זה חזק וברור. זה בסדר לי שהבן שלי בחר לשמור על הנפש המיוחדת שלו. מתוך מודעות ובגרות. מתוך כבוד למי שהוא והבנה למה הוא מסוגל ומה לא. הוא כבר בחר היכן יעשה שירות לאומי.

חודשים אחרי, באיזור זמן מסויט במיוחד, כשישבתי בחדר עם איש יקר הוא האיר בחמלה שתמיד אימהות אשמות יותר. שנשים סופגות את רוב האש במצבים כאלה. מהסביבה ומהילדים.

מתכון פשוט וקל. טעים אש ועם לוק מג'ורנל כזה שלוקח עוגה כושית עם סוכריות צבעוניות בהליכה איטית. שלא נאמר זחילה. רוצים לזכות בתואר אב\אם העונה? עופו על זה.

קציצות ברוטב האדום-קטיפה. שהיו בו זמנית המעולות והמתסכלות בתבל. מעולות על שום שהיו טעימות להתעלף. מתסכלות משום שהרוטב שלהם שהיה דליל וטעים התחנן שננגב אותו בחלה טריה. ברם אולם כל שהיה בידינו הוא מצה. ניסיתם פעם לספוג רוטב, אלוהי ככל שיהיה בעזרת קרש?את הקציצות, שהיו מן מנת ביניים בין ה-מרק לעיקרית סבתא בגישה בקערה עמוקה. זו שבתצלום. זו ממש.