אמא שלי לימדה אותי שביום ההולדת של הילדים שלנו מגיעה גם לנו מתנה ,על זה שהפכנו לאימהות. אני לא יכולתי אפילו לדמיין את המתנה שאקבל בערב על זה שאני אמא כבר שמונה שנים לילדה מסוג אחר

כשהגעתי ללוחשת לסירים לפני שנתיים עם כנפיים קשורות היטב, מבט עצוב וכמעט אפס אנרגיות לא ידעתי מה אני רוצה לעשות. החצי השני שלי , איילת, הסתכלה לי בעיניים ואמרה לי : מה את באמת רוצה? עניתי שמה שאני רוצה בשלב זה, זה מישהו שיראה אותי, שייתן לי חיבוק בבוקר. לא יותר

רואה לפני 12 נשים עוצמתיות, כל אחת בדרכה, מרגישות אחריות לייצג את העיר שלהן, מבינות שהילדים שלהן מסתכלים עליהן וזה מתחיל קשה. פעם ראשונה משחק שהוא לא אימון, מול קבוצה שהן לא מכירות, נשים שנדמה שאפילו קצת יותר צעירות מהן והדברים לא מתחברים. הלחץ מעיף את הכדור מהידיים

לפני ארבעה חודשים קיבלתי טלפון מכפר קאסם, בקשה שאבוא להקים קבוצת כדורשת בעיר. אני כבר שנתיים לא ממש בלב העניינים אבל העובדה שכפר קאסם נמצאת רבע שעה ממני ברמה הפיזית אבל שנות אור מבחינת ההיכרות והנגישות, הם אילו ששכנעו אותי לחזור ולנעול את נעלי הכדורשת, לחפש את המשרוקית עם הסרט הורוד ולצאת לכיוון כפר קאסם פעמים בשבוע

כשעברתי מהבית הראשון לשני שמחתי שהיה לי זמן למידה לפני הכניסה "לבית האמיתי", הנסיון היה חשוב בקבלת ההחלטות, ידעתי שגם אם תהיה לי אפשרות אני מעדיפה קומה אחת ולא שתיים וזה הגיע לרמת דיוק שידעתי כמה מגירות ובאיזה גובה הן צריכות להיות, הכל היה מאוד ברור ככה זה מרגיש כשנכנסים למרכז שלווה.