השילוב בין אימהות לקריירה הפך כמעט לשם נרדף לרגשות אשמה. אין אמא שלא חוותה את המצבים הבאים: "לא הספקתי להוציא את הילד מהגן ושוב המטפלת מגיעה"," כבר שבוע הם אוכלים אוכל מוכן", "פספסתי שהבת שלי יצאה לתחרות וזכתה", "האם לוותר על משרה נחשקת כדי לבלות יותר שעות עם הילדים?" והרשימה עוד ארוכה. כנשות קריירה ואימהות אנו מסתובבות עם רגשות אשמה, אך אם בעבר נשים הכחישו את הקושי, כיום אנחנו מודעות הרבה יותר למצב ולא מסתירות את רגשות האשמה שלנו כלפי הילדים. אז מה עושים? לקראת יום האישה הבינלאומי כמה תרגילים לסליחה עצמית.

לאחרונה, שומעים לא מעט את המשפט "באנו חושך לגרש" איך לגרש, איך להאיר ועוד ועוד. אבל למה צריך לגרש את החושך? האם באמת אפשר לגרש חושך, הרי זה חלק מתופעת טבע וקסם הייקום שלנו: אור-חושך, יום- לילה, לבן ושחור!? ומי קבע, אמר והגדיר שחושך זה משהו רע שצריך לגרש? השיר? המכבים, התרבות, האנשים או ההיסטורייה? אומרים ש"באנו חושך לגרש"אך לא תמיד צריך לגרש אותו אפשר גם להאיר אותו ולהגיע דרכו למקומות מופלאים.

הם היו חברים טובים,שיתפו אחד את השנייה בהתלבטויות של החיים, עזרו כלכלית, עברו סדנאות ביחד, חלקו דירה משותפת, ארוחות, סרטים ובילויים עד שיום אחד...

אתמול 'מר אגו' בא לבקר את הבן שלי וחברו. כל אחד בדעתו לא מוכן לוותר ולבקש סליחה. אז מה עושים?

עד כמה אנחנו במהלך חיינו מגלמים תפקידים שונים. משתנים מרגע לרגע בעבודה, בלימודים, בין חברים ומשפחה. האם האני שבחוץ זהה לאני שבפנים? האם יש פער בין מה שאחרים חושבים עלי למה שאני חושב על עצמי וכמה גדול, בינוני, או קטן הפער הזה? אנו חובשים ופושטים מסיכות בכל רגע ורגע ואלה חושפות צדדים שונים החבויים בתוכנו.